כל שנה, אותה טעות. בחודשי ביצפר, בין החגים לסתם חופשים, אני שוכחת שטעיתי, וכך בהתקרב חום יולי-אוגוסט הילדים שואלים, לאן נוסעים השנה ואם אפשר שוב לניר דוד, ואז בודקים ומגלים שרבים וטובים מיהרו והזמינו ומילאו את בתי העץ השלווים על שפת נחל האסי לפנינו, וגם את כפרי הנופש האחרים סביב הכינרת, וגם ים המלח בתפוסה מלאה, ומה שנשאר זה מתחם חופשה ישראלי שמשווק את עצמו כמלון מלא אטרקציות ונורא מתאים למשפחות.
הבריכה נראית ענקית וריקה מאדם בתמונות שבאתר, למעט בחורה הכרחית בביקיני מינימלי ששרועה על שפת המים ובידה כוס משקה צונן מקושט בלימון ונענע. מדשאות מטופחות מוריקות בתמונות האלה, חדרים ענקיים ואלגנטיים, וגם אם היח"צנים משתמשים במילה הכי שנואה עלי כרגע בעברית – "מפנק" – בסיטונות, זה נראה ממש בסדר. אז מזמינים: הילדים אחוזי התרגשות וסופרים את הימים עד לתאריך הקובע, וכבר יודעים לארוז בעצמם – כשנגיע, נגלה כמובן שמברשות השיניים נשכחו, ועימן הגומיות לשיער והאפטרשייב שהאדון הצעיר מקפיד לטפוח על פניו בעודו בודק את 13 שערות שפמפמו המתהווה והולך: לא נורא, תמיד יש איזו חנות נוחות לא רחוק מהלובי, שפתוחה בשעות מוזרות ומוכנה לספק מברשת שיניים במחיר של חמש. העיקר שאפשר יהיה לנוח. תוכלי לישון כמה שאת רוצה, הומה הגברת הצעירה באמפתיה שתכליתה להסביר לי שאין, אין מצב שנבלה ימים שלמים ביחד: ותקראי את כל הספרים שאת רוצה, מפטיר האדון באדיבות אין קץ, אחרי ששנים ארוכות תהה מדוע אמא סוחבת איתה במזוודה ערימה של ספרים כשהיא לא ממש מוכרחה ואין לה שיעורים לחופש.
עוד ב-mako חופש
למפונקים בלבד: ביקרנו בבקתות עץ בלבן
בלי תיירים: המקומות הכי מגניבים בווינה
מלון מטורף: הייתם ישנים בתא שקוף תלוי על צוק גבוה?
ואז מגיעים לקבלה ומתייצבים בתור מאחורי 17 משפחות מיוגעות, מיוזעות וחסרות סבלנות. בקבלה יש אנשים צעירים ואדיבים ולא מאד יעילים, כי בחודשי החורף השחונים מקייטנים לא עבדו ולא צברו נסיון ובכלל, משלמים להם שכר מינימום ועוד כמה אגורות לשעה, והתפוקה בהתאם. מינימלית, איטית, מכנית כמו החיוך האוטומטי שהם עוטים על פניהם. מתישהו צפוי משבר: איש אחד, עייף משעות של נהיגה באוטו מלא ילדים עתירי אדרנלין, ירים קול זעקה. האישה שאיתו תצטרף אליו. מבוכה ופחד יירשמו על פניהם של אנשי הקבלה. הקב"ט יוזעק להשליט סדר. מספר 16 בתור – אנחנו – ניזכר באיחור באיש אחר שחולל מהומה במקום אחר בשנה שעברה, וכשביקשתי ממנו להנמיך את הטון שלו כי כולנו רוצים חופש ולהירגע וזה, זיהה בי אוייבת מסוכנת, הניף יד רבת עוצמה בתנועה הזאת, קרוב מדי לפרצוף שלי, וצווח, שתקי, סאמק, יא זקנה, מה את מתערבת – אז אני לא מתערבת יותר.
ועכשיו כבר יש תור למעלית. אנשים עם עגלות תינוקות או כסאות גלגלים או קלנועית, כמוני? בסוף התור, זה ברור. עוקפים אותנו בחן שהוא קצת יותר מהתעלמות מכוונת: פשוט רואים בנו מטרד. אני לא זקוקה לעזרה במעלית, וטוב שכך, מפני שממילא אין מי שיציע עזרה או יחשוב על האופציה הזאת. כבר בקבלה נמחקים שרידי ההתנהגות הנאותה במרחב הציבורי, כי הרי אנחנו בחופש, והכל מותר.
חדר אוכל - יאללה בלגן
אשר על כן מתחרים הנופשים זה בזה ביכולתם ליצור מפגעים רציניים ככל האפשר. מי שרוצה לאכול ארוחת בוקר בשקט יחסי ובחדר אוכל נקי ומסודר, יואיל נא להתייצב לא יאוחר משבע, כי בשמונה זה מתחיל: נהירה המונית, פקק תנועה המוני בדרך לעמדת הג'חנון, התהייה הרב-שנתית "למה אין חביתה בשבת", ובעיית הסלט ההוא שאי אפשר לאסוף אותו לצלחת מבלי להשאיר חצי קילו ממנו על הרצפה. לאסוף את מה שנפל? למה? אנחנו כאן בחופש. שיאספו העובדים. בשמונה וחצי, חדר האוכל כבר נראה כמו אחרי מתקפת בוקר של ההונים. לא נעים, מלוכלך ומרעיש ברמות קיצוניות. נוהגי צריכת המזון של הנופש ראויים לפוסט נפרד. הם מדהימים ואין להם אח ורע ביקום המיושב.
אכלנו? אכלנו יותר מדי? מילאנו את השקיות של הכביסה שמצאנו בחדר עם קצת פירות ולחמניות ומאפים ובורקס, פן יחסר לנו עד הצהריים? יופי. עכשיו נוריד את זה בבריכה, מתחם של שלווה עילאית עד עשר וחצי בבוקר. אני מקפידה לשחות עם שעון ולצאת בזמן, כי באחת עשרה כבר אי אפשר יהיה לשחות בכלל. הבריכה הישראלית הממוצעת הפכה בעשורים האחרונים לאתר של מפגע רעש כבד שמתחיל עם האירובי במים והאגדודודו, וממשיך עם מוסיקה מחרישת אוזניים שבלעדיה כנראה אי אפשר לנהל מלחמת מים רצינית או סתם לעמוד באמצע, להתגודד בחבורה גדולה בדיוק בשביל השחיינים המסומן כיאות שלא מעניין אף אחד, כי אף אחד לא באמת מבין שגם הזולת – אותה בריה תמהונית ומיותרת לגמרי – רוצה לשחות.
אי אפשר לחמוק ממפגע הרעש גם בקומה השביעית וגם כשהחלונות אטומים. הוא יימשך במלוא עוצמתו עד סגירת הבריכה. הוא יתחרה בזעקות אמאאאאאא של ילדים שאמורים לבלות יפה עם צוות נורא נחמד ומתאמץ בעוד ההורים נחים. לכי תנוחי בין צעקה לצעקה, לכי תמצאי לך פינה שקטה לקרוא: אין דבר כזה. הקפטריה אמנם ריקה באחת עשרה, אבל בעוד שעה היא תתמלא בגברים שמקטרים על מחירי הבירה ומורידים עוד גולדסטאר ומעלים ווליום, בנשים מטופלות בהמון ילדים שלא מבינים למה לא קונים להם שוב ברד בצבעי זרחן מצויים, בתינוקות גרויים עד כדי כך שהם מייבבים במלוא ריאותיהם בעוד משפחותיהם המורחבות תוהות מדוע זה קורה ואם צריך רופא: בחזרה לחדר. הבאסים של הבריכה חזקים אפילו מאטמי האוזניים החמדמדים האלה שנתנו לנו במתנה יחד עם הסבונים הקטנים מדי באמבטיה. תודה, לא צריך: הבאנו מהבית.
זה לא רק הגבר הישראלי. זו גם האישה שאיתו. זכותה לצעוק בקולי קולות לא נופלת משלו, כמובן. עליו, על הילדים, על החדרנית המיוזעת שהביאה מגבות חצי שעה שלמה אחרי שביקשנו, כי כולם ביקשו עוד: הישראלי הנופש לא ייתפס חי כשהוא מתנגב באותה אלונטית פעמיים. רבים מדי משליכים את המגבות המלוכלכות החוצה אל המסדרון בין החדרים. כן, וגם חיתולים מלאים כל טוב. והררי מזון שלא נאכל, מהרום סרוויס. והעגלה של התינוק, שלא תפריע בחדר: תנסו פעם לפלס את דרככם בכסא גלגלים ממונע בפרוזדור כזה. מדובר בחוויה מרתקת.
מנוחת צהריים היא אנכרוניזם של מעמדות פריבילגיים, ככל הנראה. מפלס הרעש לא יירד לרגע, ואם במקרה נפלתם על חופשה מאורגנת של ועד עובדים, בדיוק בשעות האלה ייערך עבורם אירוע גיבוש מיוחד שבו יפעילו אותם: כלומר, יגרמו להם לזעוק משהו בצוותא חדא בקולי קולות כדי להרגיש חופשיים מעול העבודה ולנוח קצת. כן, ככה הם נחים.
איפה הילדים? בסדנת שוקולד. כמויות הסוכר שהללו צורכים בחופשה ישראלית ממוצעת מסבירות מדוע, גם לעת ערב כשהם אמורים להיות עייפים קצת, עדיין מסתובבות ברחבי הלובי קבוצות-קבוצות של ילדים שזה עתה הכירו בסדנה ונהיו החברים הכי טובים בעולם: בצווחות הם חוקרים כל פינה של מתחם הנופש, עולים ויורדים במעלית בלי כל סיבה נראית לעין, רק מפני שאפשר, דוחפים זה את זה באהבה גדולה, מתרוצצים עם כדורגל בלובי עד שהקב"ט מאיים עליהם במשטרה ועונים לו, אותך לאבא שלי. אבאאאאאאאאא! אמאאאאאאא! איפה אתם?
אבא ואמא בקריוקי. אמא מתעלת את זכות הזעקה שלה לשירה אדירה מדי שהדיה, כולל הבום-בומים ההכרחיים כדי שיהיה שמח, אופפים כל פינה. אבא מצלם אותה ומביים ברעש: תעמדי ישר, חגית! באמא שלך, תביאי חיוך!
אחרי זה תהיה ארוחת ערב. אי אפשר להגיע מוקדם: מאות אנשים צובאים על חדר האוכל לפני הוא נפתח בשעה היעודה. לסלט מהבוקר יש אח ורע בדמות תפוחי אדמה מוקרמים שמסיימים את תפקידם על הרצפה. נזיפה לצוות: בואנה, מלצר! אי אפשר להוציא את זה מהפיילה בלי לשפוך! אחי, תנגב את זה.
לא דופקים חשבון בחופש
הנופש הישראלי הוולגרי - עוד לפני שעקר ברזים בבודרום וקימבן קרחנות בווארנה ובאיה נאפה – מגיע מכל קצווי הקשת העדתית, הדמוגרפית והסוציואקונומית. לא מדובר באנשים שזו להם החופשה הראשונה ולפיכך קצת לא ברור להם כיצד להתנהג. מדובר בעדרים-עדרים של בני אדם שבטוחים כי זכותם להתנהג ככה, ומה כבר יעשו להם, ולא דופקים חשבון בחופש. הנופש הישראלי הוולגרי מתרה והולך. זה אותו איש, או אה, שיצרחו על הדייל במטוס ויקימו מהומת אלוהים וכולנו נצקצק כשנראה את האירוע בטלוויזיה, אבל האירוע מתמשך ותגבר ויש לו אלפי תצורות שונות של אלימות מילולית, חוסר התחשבות טוטאלי בזולת ורעש. ועוד רעש.
אז מעמיסים סושי ופשטידת ברוקולי קטנטונת והר של בשר וירקות מעולפים על צלחת אחת, אוכלים בתיאבון ובקולי קולות, ושוב צריך להוריד את זה. מסיבת דיסקו באולם האירועים. אולי תבואי, אמא – מבקשים הילדים ואני מתרצה לחמש דקות של סיוט צרוף שבסופו שלושתנו מתבוננים זה בזה ומחליטים לנשום קצת אוויר אמיתי ולצאת לטיילת. טעות. מכל פיצוציה בוקעים להיטי הרעש של הקיץ. בפול ווליום, אלא מה. זה טוב לעסקים. ואי אפשר להשחיל מחט בטיילת הזאת מרוב אנשים שחשבו לצאת לנשום קצת אוויר אמיתי. אם נמשיך ללכת, בפאתי הטיילת נמצא מתחם בידורי שהוצב שם לתועלת הציבור על ידי העיריה המקומית, ובו יופיעו עוד מעט זמרים כלשהם ויצווחו את עצמם לדעת במערכות הגברה אלימות מדי. יהיה שמח. תבואו? ברור שנבוא, גם בשנה הבאה. אבל עד אז, ביום השני לחופשה השלווה שלנו הילדים כבר יגידו, חבל שלא נסענו לניר דוד. הכל בגללך, אמא. תמיד את שוכחת להזמין.
גילוי נאות: הכותבת מעולם לא ביקשה ולא קיבלה הטבה כלשהי ממפעילי האירוח הכפרי בקיבוץ ניר דוד, מקום שהכותבת ובני משפחתה אוהבים במיוחד, ואין לה כוונות לבקש שום דבר, רק שלא ייגמר לעולם, ושיהיה מקום פנוי בסוף אוגוסט.
הכתבה פורסמה במקור באתר TheMarker
חברת ריינאייר יוזמת: קו טיסות לואו קוסט ממזרח אירופה לאילת
בכירים בענף התיירות מציעים למדינה להטיל "מס תייר" של 3.5%