שוחחנו איתם ושמענו עד כמה החוויה שינתה את חייהם.
פול מולר, 57 הולנד: "כולם הולכים פה לאכול ביחד - זה משהו שלא נתקלתי בו"
פול מולר מהולנד לא תכנן בכלל להגיע לארץ, ודאי שלא להתנדב פה. "אמנם הכרתי את ההיסטוריה של ישראל מהוריי, שגם שיבחו את הישגיה המרשימים של ישראל כאחת המדינות המפותחות והמתפתחות ביותר, אבל אף פעם לא חשבתי ממש להתנדב, פשוט החלטתי לטייל בעולם", הוא מספר. "ואז, בדרך לאיטליה פגשתי ברכבת בחורה מעניינת מישראל שאיתה העברתי 6 שבועות של שיחות ארוכות, התאהבנו ומאחר שהייתי צעיר והכל עוד היה פתוח לפניי, החלטתי להגיע ביחד איתה לישראל בעיקר כדי לחוות ולראות".
אז איך התקבלה ההחלטה להתנדב?
"הרעיון היה גם לבלות עם הבחורה החדשה בחיי, וגם לעשות משהו חיובי על הדרך ולהכיר את ישראל. תכנית ההתנדבות ענתה על כל הדרישות".
ואיך אתה מסכם את חוויית ההתנדבות?
"מאוד נהניתי. קבוצת המתנדבים ביטבתה כללה צעירים מכל העולם. היו שם גרמנים, בלגים וגם חבר'ה מהקיבוץ. האווירה היתה מאוד חמה ובסה"כ זו חוויה חיובית ביותר. גם התלהבתי מאוד מהקסם של הערבה, יש בה שקט שעשה לי המון טוב".
מה למדת על הקיבוץ?
"היה מעניין במיוחד לראות אנשים שחיים אחד לצד השני, עובדים ביחד, הולכים לאכול ביחד. זה משהו שמעולם לא נתקלתי בו, וכמובן שזה שונה מאוד ממה שקורה בהולנד. אנשים פה מאוד חרוצים וחברותיים, זה מאוד יפה בעיני".
ומה דעתך על השוקו המפורסם של הקיבוץ?
"כל מה שאומרים עליו נכון – הוא באמת השוקו הכי טוב בעולם".
היום פול נשוי באושר לטלי הם גרים בהולנד עם 3 ילדיהם, אבל עדיין מגיעים לבקר בקיבוץ.
אכילס דקלריס, 45 יוון: "אני טיפוס של שמש"
כשאכילס עוד גר ביוון, ארץ לידתו, הוא בכלל עסק בעיתונות פוליטית. "עניין אותי להגיע לישראל ולראות כיצד מתנהל כל העניין הזה של חיי קהילה בקטן. קראתי על קיבוצים וזה מאוד סיקרן אותי", הוא אומר. "חוץ מזה, יצא לי לבקר בישראל במסגרת העבודה שלי כמה פעמים ותמיד נהניתי. אני טיפוס של שמש וקיץ שתמיד מחפש לברוח מעננים ושמיים קודרים. כך, ב-2006 המדבר והשמש קראו לי והחלטתי שאני מגיע להתנדב. הגעתי לקיבוץ להב שבערבה".
אז מה גרם לך לעבור ליטבתה בסוף?
"בלהב היינו 6 מתנדבים, שכחצי מהם לא דיברו אנגלית. מצאתי את עצמי משתעמם בקלות. יום אחד קיבלתי שיחת טלפון מאחד המתנדבים מקליפורניה, שהחליט לעבור ליטבתה ששינתה אצלו הכל. הוא אמר לי: 'אתה חייב לבוא לפה, זה גן עדן'". ואכן, בשנת 2006 אכילס עבר להתנדב ביטבתה. "המקום פשוט נכנס לי ללב - האווירה, האנשים, הטבע מסביב. באותה תקופה היתה לי חברה הונגריה שגם התנדבה בקיבוץ ועבדה במטבח. אני עבדתי בכלבו".
ומה חשבת על כל העניין הקיבוצי?
"אהבתי את העובדה שכולם הולכים לאכול ביחד, את השיתופיות. זה היה כמו לחיות בתוך משפחה אחת גדולה. סביב אותו שולחן יכולת לראות את החלבן, המזכירה ואת עובד המשק. גם אחרי שחזרתי ליוון, התמונות האלה לא יצאו לי מהראש".
ב-2013 אכילס חזר לתקופה ליוון, אך החליט מהר מאוד שמקומו בקיבוץ בארץ. "זה היה בדיוק אחרי שהתגרשתי. הייתי כבר בן 39 - חופשי כפרפר ונטול מחויבות. קיוויתי למצוא את אהבת חיי בישראל. ובאמת אמנם יצאתי עם הרבה בנות בחיי אך לבסוף, התאהבתי בישראלית – נטלי, מדריכת יוגה שאותה פגשתי בביקור באילת. בניגוד למתנדבים אחרים, באמת ראיתי את עצמי ממשיך לגור בישראל. לשמחתי, מצאתי אהבה מקומית שחלקה איתי את אותן השאיפות".
כיום אכילס ובת זוגו גרים באילת, ומגיעים בין פעמיים לשלוש פעמים בשבוע לביקור בקיבוץ יטבתה. "יש לנו שם עדיין חברים טובים. חוץ מזה, אני פשוט לא יכול בלי שוקו יטבתה. ביוון השוקו מימי יותר וכאן בקיבוץ יודעים להכין אותו מושלם".
שרה, 18 קולומביה: "אהבה ממבט ראשון"
"הכל התחיל עם אחותי, שהיתה פה לפני 5 שנים. היא התנדבה ביטבתה", משחזרת שרה, מתנדבת בקיבוץ יטבתה. "כשחזרה לקולומביה, היא סיפרה על הקיבוץ וכמה מדהים פה, ומאוד סיקרן אותי להגיע לכאן. לפני 3 שנים טיילנו ברחבי ישראל ובין היתר גם הגענו לבקר בקיבוץ. אפשר לומר שזו היתה אהבה ממבט ראשון. אהבתי את אורח החיים, את האנשים הלבביים ורק חיכיתי להיות כבר בת 18 כדי שאוכל להגיע בעצמי להתנדב. והנה – היום אני פה, סוגרת חודש של התנדבות".
נו, ואיך הולך עד כה?
"זה בדיוק כמו שציפיתי. אני אוהבת את החיים בקיבוץ, את האווירה והמדבר שמסביב, הכל שקט ויפה פה, החבר'ה משעשעים, זה ממש כמו אגדה מעולם אחד. אני מתחילה ללמוד קצת עברית עכשיו ומרגישה בבית. זה מוזר, אני אמנם פה רק חודש אבל כאילו הייתי פה כל החיים".
יוצא לך לחשוב על העתיד?
"זה באמת עוד מוקדם בשבילי לתכנן תכניות, אבל אני יודעת בוודאות שבחמש שנים הקרובות אני רוצה להיות פה לפחות שנה שלמה".
מה הפתיע אותך לגלות על הקיבוץ?
"הכל פה שונה. כעירונית, שרגילה להמון רעש ובלגן, זאת חוויה שונה ומיוחדת להגיע למקום כל כך שליו וחברותי. כל אחד פה מכיר את כולם, וכולם יודעים הכל אחד על השני. גם אם יוצא שלא רואים את החברים במהלך היום, בערב כולם נפגשים בחדר האוכל".
ועכשיו ברצינות: את שוקו יטבתה כבר יצא לך לטעום?
"או מיי גוד – זה הדבר הכי טעים בעולם! אני לא מכירה מישהו שלא אוהב את השוקו הזה. לפעמים יוצא לי לשתות שניים ואפילו 3 בקבוקים ביום".
כיום, שרה ממשיכה ליהנות ולהתנדב בקיבוץ.