צילום העירום ההמוני של ספנסר טוניק במקום הכי נמוך בעולם, תפס את תשומת לבו של כמעט כל אזרח במדינת ישראל. אלה שנרתמו למשימה האמנותית החליטו לשנס מותניים ולפשוט בגדים למען החוויה, בעוד שהסקרנים שבינינו (בעצם מי לא?) לא הביעו התנגדות להציץ בתמונותיהם של כ-1,200 הישראלים הנבוכים משכשכים בעירום במימיה המלוחים של הימה.
אבל על רקע הישבנים החשופים, רבים מאיתנו לא ידעו כי בין המטרות שהגדיר טוניק בבחירתו בים המלח כמקום הצילום, נכללו עידוד המודעות לעובדה שהים מתייבש, וקידומו כאחד המתמודדים בתחרות שבעת פלאי הטבע של העולם. וכך נגע טוניק בשני נושאים קריטיים, כשהאחד מעיב על השני: בעוד שממשלת ישראל נרגשת מהמועמדות של ים המלח וכבר רואה את הפירות הנקצרים מזכייה בתחרות, מן העבר השני מתנהל מאבק רב שנים בינה לבין המפעלים העובדים באזור, בטענה שאלו גורמים להתייבשותו וצריכים לשאת בעלויות שיקומו. לאור הנזק הסביבתי, לכאורה, שמפעלים אלו גורמים לימה עוד מהקמתם בשנת 1952, השאלה הנשאלת היא: מי ינצח במלחמה הזו, והאם עצם קיומה לא אמור להוריד לנו כמה נקודות בתחרות?
איפה אתם משתכשכים בעצם
מפעלי ים המלח הוקמו על ידי מדינת ישראל בשנות החמישים, וקיבלו זיכיון להפקת מחצבים מים המלח. הם מייצרים בעיקר אשלג וברום, ומספקים חומר גלם להפקת מגנזיום. אין להם עניין במלח שבמים (משיקולים כלכליים), ולכן הוא נותר בקרקעית הים ולא נאסף כמו המינרלים החיוניים האחרים. בשנת 1968 הקימה המדינה את כימיקלים לישראל (כיל) כחברת האם של חברות נוספות שעובדות באזור, וביניהן גם מפעלי ים המלח. משנת 1992 כיל החלה בתהליכי הפרטה, וכיום החברה נשלטת בידי משפחת עופר – עוד אחת ממשפחות הטייקונים שנמצאת כעת בביקורת מתמדת בעקבות המהפכה החברתית שפרצה בארץ לפני יותר מחודשיים.
להתייבשות מתווסף בד בבד גם חשש מהצפה עתידית בים המלח, בעקבות עליית המפלס בבריכה מספר 5 בחלקה הדרומי של הימה – הבריכה שלמעשה משמשת את המפעלים בתהליך הפקת המינרלים. החברה מזרימה מים מהאגן הצפוני, העמוק יותר מטבעו, אל עבר האגן הדרומי לצורכי המפעל, כשהמים עוברים דרך בריכה 5. העלייה במפלס בבריכה נגרמת כתוצאה מהצטברות שכבת המלח, שבה אין כאמור שימוש, עד כה לגובה של תשעה מטרים. אותה בריכה, המתקיימת בזכותן של תעלות ונוצרה תחילה באופן מלאכותי לצרכים תעשייתיים, משמשת במקביל גם את התיירים המתגוררים במלונות שלחופה ורוחצים במה שנתפש אצלם כ"ים המלח". עכשיו, אותו אתר בדיוק מועמד לצד 27 מדינות נוספות, להיות אחד משבעת פלאי תבל של עולם הטבע, לצד נהר האמזונס שבדרום אמריקה, האיים המלדיביים שבאוקיינוס ההודי, והגראנד קניון המפורסם שבארצות הברית.
מזרימים חיים לים המלח?
המחלוקת בין פעולתה של כיל בים המלח ובין ארגוני איכות הסביבה, כמו גם הביקורת של ארגונים חברתיים על אופן השליטה במשאבי הטבע של ים המלח, נמשכת שנים. ארגוני איכות הסביבה טוענים שפעולות השאיבה של המפעלים מהאגן הצפוני אל האגן הדרומי תורמים לתהליך ההתייבשות של החלק הצפוני, וארגונים בעלי אג'נדה חברתית טוענים להטבות יתר שהעניקו נבחרי ציבור למשפחת עופר בניצול משאבי הטבע באזור. בחברת כיל, בעלת השליטה במפעלים, מדגישים לעומת זאת את תרומתם לפיתוח, לתיירות ולתעסוקה באזור. ודאי גם אתם צפיתם בתשדיר של מפעלי ים המלח ותהיתם על קנקנו. אם כן, זוהי בדיוק תשובתם של המפעלים לביקורת החברתית והסביבתית על פועלם.
ביוני האחרון הגיעה המחלוקת לשיאה עם הפצתו של הקמפיין התדמיתי שהכינו המפעלים בהשקעה של מליון וחצי דולר, שמטרתו הייתה להביא לשיפור דעת הקהל בשני הנושאים העומדים למשא ומתן בין החברה והמדינה. מתנגדי הקמפיין זעמו על המידע המטעה, לטענתם, שהופץ בתשדיר תחת השם "מזרימים חיים לים המלח".
ארגונים בעלי אג'נדה חברתית, ביניהם גם ראש מפלגת העבודה הנכנסת, שלי יחימוביץ', שקראה להפסקתו, הביעו גם הם התנגדות נחרצת. התנועה הירוקה אף הפיצה בתגובה תשדיר חריף משלה המבקר את משפחת עופר, בעלת האחזקה בחברה, ומפנה אצבע מאשימה כלפי נבחרי הציבור המספקים הקלות לבעלי ההון ומאפשרים להם, לטענתם, ניצול זול של משאבי הטבע על חשבון המדינה.
במקום להרוס את המלונות – לסלק את המלח
אם ים המלח מתייבש, אז בעצם מה הבעיה הגדולה בהצפתה של בריכה מספר 5? או, כאן מתבררת הסכנה הגדולה. מפלס המים העולה בקצב של 20 ס"מ מדי שנה מאיים להציף את 14 המלונות הניצבים על החוף. בחודשים הקרובים צפוי לבוא לסופו משא ומתן המתנהל מזה חודשים, בין משרד האוצר ובין כימיקלים ישראל, מחזיקת השליטה במפעלי ים המלח, שמטרתו להכריע בסוגיית מימון קציר המלח (גירוד המלח וסילוקו) מקרקעית הים, הנקבע כפתרון להצפה. אם אתם שואלים את עצמכם על אילו פתרונות נוספים גבר הקציר, תתפלאו לדעת שהפתרון הראשון שניתן, אבסורדי עד כמה שזה נשמע, היה להרוס את המלונות שעל החוף, להקים סוללה גבוהה שתגן עליהם מפני עליית המפלס ולבנותם מחדש במרחק רב יותר מקו המים.
עבודת הקציר דורשת הפעלת מסוע שבכל תקופה יקצור את המלח. המשא ומתן בין נציגי מפעלי ים המלח ונציגי משרד האוצר התחדש בתחילת החודש, לאחר שהגיש המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, עו"ד אבי ליכט, חוות דעת משפטית ובה קבע כי על המפעלים לשאת בעיקר העלות של קציר המלח. ליכט גם זכה לתמיכתו של השר להגנת הסביבה, גלעד ארדן.
עם זאת, נמסר מהמשרד כי "עבודות קציר המלח לא צפויות להתחיל בחודשים הקרובים בשל הצורך בהליך סטאטוטורי לגיבוש ואישור תוכנית שתאפשר את פרויקט הקציר. השבוע צפוי להיערך סיור ראשון של הות"ל (ועדה לתשתיות לאומיות) על מנת לבחון את הנושא". בקיצור: אף אחד לא רוצה לשאת בעול הקציר, על אחת כמה וכמה בעלויות הקשורות בכך.
לא רק בישראל
בעוד מתנהלים הדיונים בזירה הכלכלית והאקולוגית, עשוי המקום הנמוך ביותר בעולם לזכות בתואר אחד משבעת פלאי תבל של עולם הטבע בחודש נובמבר. לפי הערכותיו של התאגיד השוויצרי NEW7WONDERS היוזם את התחרות, כמיליארד איש צפויים להצביע בתחרות. ים המלח יזדקק ל-300 עד 400 מיליון הצבעות כדי להיבחר בין 27 האתרים האחרים ברחבי העולם.
משרד התיירות מעריך כי ניצחון בתואר הנכסף יגדיל את הכנסותיה של ישראל משמעותית. "לפי ניתוחים כלכליים שונים צפויים 7 הזוכים הסופיים להראות גידול משמעותי בתיירות", נמסר מהמשרד, "מבחינת ישראל מדובר בצפי לתוספת של 300,000 תיירים בשנה, כלומר הכנסות של למעלה ממיליארד שקלים ותוספת של כ-12,000 מקומות עבודה חדשים. זכייתה של פטרה בתחרות הקודמת - שבעת פלאי הטבע מעשי ידי אדם - הגדילה את התיירות אליה בכ-50 אחוז".
לפיכך נרתמת ממשלת ישראל למשימה במלוא עוזה. התחרות הוכרזה על ידי הממשלה כפרויקט לאומי ובמשך כמעט שנתיים, מאז ההכרזה על התחרות, מנהל משרד התיירות קמפיין בתקציב של 8.7 מיליון שקלים לבחירתו של ים המלח כאחד משבעת פלאי תבל של הטבע, תקציב המוקדש בעיקרו לפעילויות יחסי ציבור בחו"ל.
במסגרת מסע היח"צ של המשרד הונפקו מטבעות ובולים של ים המלח, ואורחים מפורסמים הובאו לארץ, ביניהם כוהנת הלייף סטייל של אמריקה מרתה סטיוארט, וכוכבי הילדים שחקני הטלנובלה המצליחה "כמעט מלאכים". בנוסף, הוקם גם אתר אינטרנט מושקע בשמונה שפות שונות לעידוד הבחירה. ההצבעה בתחרות צפויה להסגר בתאריך מיוחד בפני עצמו, ה-2011.11.11, ואז בו נגלה את תוצאות ההצבעה.
רגע לפני שהתוצאות מתפרסמות, כדאי שנשאל את עצמנו שאלה מהותית ומטרידה: אם למדינה כל כך חשוב שים המלח יזכה בתחרות, מדוע היא לא מצילה אותו? האם אפשר לרקוד על שתי חתונות, למכור את האזור לידיים פרטיות לצרכים תעשייתיים ובמקביל גם למכור את אותו אזור לתיירים "כפלא תבל של הטבע"? בדיוק כשם שהגורמים הדתיים טענו כי הצילום של ספנסר טוניק "הנמיך" עוד יותר את המקום הנמוך בעולם, באותו מטבע לשון גם אנחנו תוהים, האם המאבק על ים המלח, שנראה רחוק מלהיגמר, לא אמור "להנמיך" את סיכויינו לנצח בתחרות שבעת פלאי הטבע של התבל.