מצד אחד, מצפים מאיתנו לשאול המון קושיות בפסח. מצד שני, במהלך החג הזה נופל עלינו מטר של מילים ומושגים סתומים ורובנו מרגישים כמו זה שאינו יודע לשאול. אז הנה, אנחנו שומעים לעצתה החינוכית של ההגדה, שאומרת שבמקרה של בן שותק "את פתח לו" - אנחנו כאן כדי לפתוח לכם. לא מחכים לשאלות, נותנים לכם כמה תשובות:
אפיקומן: לא, התרגום לעברית של המילה אפיקומן הוא לא 'אופניים'. מי שיחזיק את הראש עד סוף הסדר יגלה שהאפיקומן זה בסך הכל חצי מצה מתפוררת שהוחבאה על ידי עורך הסדר כדי לשמור על 'אקשן' בשביל הילדים, שלא יירדמו וימשיכו לשאול בקולם הצווחני 'מה נשתנה', גם אחרי שעוברים את העמוד של 'מה נשתנה'. כנראה שמדובר במילה יוונית עתיקה שמשמעותה היא קינוח סעודה. יש מי שטוען שהמילה 'אפיקומן' מורכבת משתי מילים 'אפיק-ניימא' – שמשמעותן בארמית – צאו לישון, מה שמורה על כך שאחרי שאוכלים את מצת האפיקומן אסור לאכול אלא רק לישון. המנהג לפתח אצל הילדים אלמנטים קרימינאליים ולשדל אותם 'לגנוב' את האפיקומן טמון עוד בגמרא, שם נאמר 'חוטפין מצות בלילי פסחים, בשביל התינוקות שלא יישנו'. אכילתו נחשבת זכר לאכילת 'קורבן הפסח' שאכלו בני ישראל כשבית המקדש היה קיים. חצי מצה במקום שה. מעניין מה יגידו ב'תנו למצות לחיות'.
כרפס: אחד מסימני קערת הסדר – ירק שנהוג לטבול במהלך הסדר במי מלח. 'כרפס הנהרות' בשפה הבוטנית זה פטרוזיליה, אבל כנראה מדובר בסלרי. בכל אופן, ברוב קהילות ישראל בגולה, לא הכירו את הירק הזה ונהגו לקרוא לכל ירק שאכלו בסדר בשם הגנרי 'כרפס', כך שתרגישו בנח עם תפוח האדמה שלכם. כרפס הוא קצת כמו תוספתן. אין לו שום הקשר או מטרה. חוץ מלעורר תמיהה בקרב הילדים המסובים כדי שישאלו 'מה נשתנה' (הקושיה בה שואלים 'שבכל הלילות אין אנו מטבילים אפילו פעם אחת, בלילה הזה שתי פעמים, מתייחסת לטבילת הכרפס ברוטב). יש כאלה שאומרים שהמילה 'כרפס' בהיפוך אותיות היא ס' – פרך – רמז לשישים אלף בני ישראל שהיו משועבדים לפרעה, אבל זה כבר ממש לאנוס את הכרפס. הסבר אחר מנסה בכל זאת למצוא משמעות לירק הלא ברור הזה וטוען שבימי קדם המנצחים במלחמה היו חובשים מעין זר מעלי כרפס כדי לסמל את ניצחונם, כך שהכרפס הוא אחד מהסימנים לחירות של עם ישראל.
קמחא דפסחא: מנהג עתיק שמטרתו לדאוג לצרכי הפסח של עניי ישראל. בעבר ראשי הקהילות אספו מס מכל תושב במטרה שכל עני יוכל לקיים ליל סדר נעים ובעיקר כדי שאף עני לא יישאר בלי יין לארבע כוסות ומצות או קמח לאפייתן. המנהג הזה היה כל כך מקובל עד כדי כך שפעם, כולם היו מחויבים לשלם את המס ומי שלא שילם – היו כופים עליו את התשלום. איכשהו במהלך השנים המנהג הפך לפחות מקובל ורווח וכיום מארגנות את התרמות ה'קמחא דפסחא' בעיקר עמותות צדקה. כי צימר בחול המועד זה מסט, עניים זה קצת פסה.
פתיחת הדלת לאליהו הנביא: אליהו הוא הנביא שעתיד על פי המסורת לבשר על הגאולה. על פי המדרש הגאולה הבאה תתרחש בחודש ניסן, ממש כמו גאולת מצרים, כך שפתיחת הדלת נועדה לאפשר לאליהו להיכנס גם בלי לדפוק. בימי התלמוד היה מנהג להשאיר את הדלת פתוחה כל הסדר כדי לאפשר לעניים להיכנס, אבל בתקופה הקדומה קשרו את מנהג פתיחת הדלת לאליהו הנביא ודרשו שבלילה הזה המשיח ואליהו מתגלים. בתקופות מאוחרות יותר, כשהיהודים סבלו מגזרות בימי הביניים, פחדו היהודים מהשכנים וסגרו את הדלת. הם שימרו את המנהג בכך שבכל זאת פתחו אותה כשאמרו 'שפוך חמתך על הגויים', וכך ביטאו את התקווה שלהם שכשיבוא אליהו ינצלו מהאויבים וינקמו בהם. הסבר אחר לפתיחת הדלת קשור בעלילות הדם שהיו הגויים טופלים על היהודים בטענה שהם אופים את המצות עם דם של ילד נוצרי. יכול להיות שפתחו את הדלת כדי לוודא שאין מאחוריה מעליל או מלשין, ולילדים סיפרו שהכל לכבוד אליהו, כדי שלא יפחדו. בינתיים משיח לא בא, משיח גם לא מצלצל, אפילו שהשארנו את הדלת פתוחה. אולי השנה.
מצה שמורה: אם שמתם לב, המצות שנמצאות אצל עורך הסדר בליל הסדר עצמו שונות קצת מהמצות התעשייתיות שאנחנו אוכלים. לרוב הן עגולות ואפילו יותר בטעם דיקט מהמצות הרגילות. למצות אלה קוראים 'מצה שמורה' וזה לא בגלל שעורך הסדר שומר עליהן אצלו. הכוונה היא למצה מהודרת שנאפתה מחיטים שנשמרו ממגע עם מים כבר משלב הקצירה, מחשש שיחמיצו.
לפתית: יכול להיות שבמהלך הפסח תתקלו במוצרים המונחים על המדף בסופר עם ההצהרה הדרמאטית – 'ללא חשש לפתית'. אל לכם לחשוש שמדובר במגפה חדשה שהחליפה את שפעת החזירים ושמה 'לפתית'. מדובר סך-הכל בכינוי למין צמח שנחשב על ידי חלק משומרי המסורת האשכנזים כ'בן-דוד' של הקטניות שנהוג שלא לאוכלן במהלך הפסח. הלפתית מעוררת מחלוקות רבות בקרב הפוסקים, אבל אנחנו בהזדמנות זו רק נספק לכם כל מיני פריטי טריוויה לא נחוצים כמו העובדה שהלפתית קרויה בעברית כרוב הלפת ושמפיקים ממנה לציטין ושמן קנולה.
בכל אופן, מה שלא תהיה הסיבה, איכשהו המצווה לשתות ארבע כוסות בסדר התפספסה לנו ובמקום לגמוע ארבע כוסות רובנו רק לוקחים שלוק קטן בכל פעם שהגדה מצווה למלא עוד כוס ונגמרים בסוף הערב מרוב עייפות ולא מרוב שכרות. אנחנו מקשרים את הרגלי האלכוהול היהודי רק לפורים, אבל מסתבר שחז"ל ממש הקפידו על המצווה הזו וייחסו לה חשיבות, עד שגם מי שלא היה מורגל בשתיית יין, התאמץ לרדת על ארבע כוסות שלמות. התלמוד מספר על רבי יהודה בר אלעי, שהיה קושר סמרטוט סביב המצח מליל פסח ועד שבועות בגלל ההאנג-אובר שנגרם לו משתיית ארבע הכוסות בסדר, ובכל זאת לא נמנע מלקיים את המצווה.
סדר פסח בנפש כבר עשיתם?
בואו לעשות איתנו חג: הצטרפו לשולחן הפסח של mako באתר "לתת"