הנסיעה ברכבת מבייג'ינג לטורפאן (Tulufan) ארכה 42 שעות. זמן קצר לעומת החודשים הארוכים שהיו עוברים אנשי השיירות הקדומות בדרכי המדבר הקשה והצחיח, עד שהגיעו אל נווה המדבר המופלא הזה, הטובל בשפע של מים וירק, כרמי גפנים, צפצפות ועצי תות.
טורפאן נמנית עם נאות המדבר שהיו בדרכם של הסוחרים הרבים שעשו את דרכם ממרכז סין, ובעיקר מהבירה צ'אנג אן (ש'יאן של ימינו), מערבה דרך מדבריות גובי וטקלה מקאן, ובכמה נתיבים המשיכו אל מרכז אסיה, הודו ורומא. הגמלים והסוסים נשאו על גבם סחורות רבות כמו תה, תבלינים, מתכות, קרמיקה וכמובן את המוצר הייחודי והמסתורי שכה הלהיב את אירופה, ונתן לדרך את שמה - דרך המשי.
בטורפאן אני מרגיש את אותה הרגשה מיוחדת השמורה למקומות שמזכירים לי אגדה או סרט ישן. אני בעולם שונה, בזמן אחר. אולי בתוך סצנה מ"אלדין ומנורת הקסמים". החיוך לא יורד לי מהפנים, למראה האנשים, לקולות השוק, ולניחוחות האוכל, שכולם ביחד, עם כל המרחק, מזכירים לי כנראה גם משהו מאד מוכר, מאוד מזרח תיכוני.
סלאם עליכום וכתובות בערבית
בשוק אני כמו ילד היפראקטיבי, עינhי ואפי עוברים ממוקד משיכה אחד לאחר: דוכנים ארוכים של לחם בוכרי שטוח עם שוליים עבים, ערמות אבטיחים. לידם מצטופפות חבורות אנשים שזוללים מלוא הפה מהאדום-האדום הזה, פירות יבשים, דוכני אטריות ושיפודי בשר כבש, שם גם הפה והבטן שלי לוקחים חלק בחוויה, וההתרגשות בשיאה. כיסוני בצק ממולאים בבשר כבש מתובל עם בצל, שנקראים סאמסה. גברים בזקנים מחודדים וכיפות מרובעות לראשיהם מברכים אותי ב"סלאם עליכום". השלטים מעל החנויות כתובים באותיות ערביות, מה שמגביר את התחושה שאני לא בסין.
ואכן, מחוז ש'ינג'יאנג (Xinjiang) שפירוש שמו הוא "השטחים החדשים", נכבש על ידי סין רק במאה ה-18, ומאז שנת 1955 הוא אוטונומיה של בני המיעוט האויגורי. האויגורים הם בני שבט שמוצאו במונגוליה, שהגיע לאזור במאה השביעית, בתקופת שושלת טאנג. בתמורה לעזרתם לקיסר סין בדיכוי מרד שפרץ נגדו, העניק להם הקיסר אדמות במערב סין, בחבל הארץ שנקרא על שמם: אויגור (אחדות). האויגורים אימצו את הבודהיזם כדת, ויותר מאוחר את המניכאיזם כדת מדינה. אך עם התפשטות האסלאם באזור מזרח אסיה קיבלו עליהם גם הם את הדת המוסלמית וכן את הכתב הערבי, שמשמש אותם גם כיום.
מקום שני אחרי ים המלח
כשמסתובבים בין בתי החומר החומים, כשלאורך השבילים המוצלים בעצי צפצפה זורמות תעלות המים, אפשר לשכוח לרגע שאנחנו בלב המדבר. אך מספיק להתרחק מעט מהצל, כדי להיווכח שאנו נמצאים במקום החם ביותר בסין, שהוא גם המקום השני הנמוך בעולם (אחרי ים המלח כמובן). בשנים מסוימות נמדדה טמפרטורה של יותר מ-49 מעלות צלזיוס.
מה שבכל זאת מביא חיים ומים למקום, זוהי מערכת מים תת-קרקעית, המוליכה מים מההרים המושלגים שמצפון לטורפאן, ממרחק של כמאה וחמישים קילומטר. המים זורמים בתוך ניקבה שלאורכה חפורים פירים (שבדומה לניקבות שאנחנו מכירים מהארץ, הפירים משמשים לחפירת הניקבה ולתחזוקתה), עד שהם מגיעים לאזור טורפאן. שם הם עולים אל פני הקרקע ומתועלים לתוך תעלות המשמשות להשקיה ולכל שימוש אחר. מערכת מים עתיקה זו שנקראת "קארז", מקובלת בארצות נוספות במרכז אסיה, ויתרונותיה בכך שהניקבה הסגורה מצמצמת את בזבוז המים בהתאיידות, וכן כל תנועת המים נעשית בכוח הכבידה ללא צורך במשאבות.
איפה מטיילים
טיול למסגד אמין טה: שלושה קילומטרים דרומית מזרחית מהעיר, בלב הכרמים, עומד לתפארת צריח מסגד עתיק מהמאה ה-18, שבנוי אף הוא, כמו כל סביבותיו, מלבני בוץ. את הטיול למסגד אמין טה, ניתן לעשות מטורפאן ברגל או באופניים, שתי אפשרויות מומלצות לטעמי, שכן הדרך למקום יפה ונעימה ועוברת בין כרמים, שדות, וחקלאים במלאכתם. אפשר כמובן להגיע גם ברכב.
אתרים נוספים באזור: מלבד הטיול בעיר וסביבותיה (במונחים סיניים נכון יותר לכנותה עיירה, עם אוכלוסייה של כרבע מיליון תושבים), מציעה טורפאן ביקור באתרים נוספים באזור:
חואויאן שאן: "ההרים הבוערים", רכס הרים ממזרח לטורפאן, שהשמש צובעת בגוני אדום-חום בוהק, שנתן להם את שמם. מדרום להרים, העיר העתיקה גאוצ'אנג שנבנתה בתקופת שושלת טאנג (מאות שביעית-עשירית לספירה) והייתה תחנה על דרך המשי.
פסטיבל: בסוף הקיץ, בעונת הבציר, מתקיים פסטיבל ענבים, אירוע תיירותי בעיקרו שנערך בעמק הענבים (פוטאו גואו) מצפון לטורפאן, סביב תעשיית הענבים, הצימוקים והיין.
בחלק מהמלונות מציעים לאורחים ערבי פולקלור, הכוללים ריקודים ושירה של להקות מקומיות, ארוחה אויגורית טובה, וכמובן יין מענבי האזור. מכיוון שהמוסלמים מנועים משתיית יין, אין ברירה וצריך לשתות גם את הכוס של המארחים. שיהיה לחיים.
איך מגיעים
מדאחיאן (על מסילת הרכבת לאורומצ'י) שעה וחצי במיניבוס.
מאורומצ'י כשלוש שעות באוטובוס.