פרופ' אבי לייב, ראש המחלקה לאסטרונומיה של הרווארד וראש המכון לתיאוריה ומחשוב במרכז לאסטרופיזיקה באוניברסיטת המוערכת, נבחר השנה לאחד מ-25 האנשים המשפיעים בתחום החלל על ידי המגזין "טיים". אבל לפני 35 שנה הוא בקושי הכיר את התחום שבו הוא נחשב לאחד המומחים הגדולים בעולם. במושב הקטן בית חנן שבו גדל, לא רחוק מראשון לציון, הוא נהג לאסוף מדי יום את הביצים בלול ולעזור לאביו במשק. בין המטלות והטיפול במטעים, לייב הצעיר התעניין בכלל בפילוסופיה. "לא היה לי ברור שאעסוק בפיזיקה, התעניינתי בעיקר בשאלות פילוסופיות כמו איך העולם הזה נוצר ואיך בכלל הגענו לפה", הוא אומר היום ממשרדו שבבוסטון, מסצ'וסטס. "היום ברור לי שהאסטרופיזיקה של היום עונה בדיוק על השאלות האלה".
מאז שהתגלה כעילוי בתחום הפיזיקה והמתמטיקה, התקבל לייב לאחד המחזורים הראשונים של פרויקט תלפיות היוקרתי של צה"ל, ומיד כשהשתחרר נחטף על ידי אוניברסיטת פרינסטון. בסיום הפוסט דוקטורט הצטרף לייב לשורותיה של אוניברסיטת הרווארד ומאז, ובמשך 20 השנים האחרונות, הוא מתגורר בקמברידג' וחי שם עם משפחתו. עד היום, הוא מסביר, הוא עדיין לא שולל אפשרות של חזרה לישראל. גם בכתבת פרופיל שהקדיש לו המגזין המדעי הנחשב science השנה הוא הדגיש: "אני חושב לעיתים קרובות על חזרה לישראל. צורת החיים שם רגועה יותר".
"התחלתי לחלום באנגלית"
פרופ' לייב הוא אחד מהחוקרים הישראלים העובדים בהרווארד – האוניברסיטה שאימצה לשורותיה את מספר החוקרים הישראלים הגדול ביותר מבין כלל האוניברסיטאות בעולם. כך, על פי נתונים של מרכז הקשר של האקדמיה הלאומית למדעים. המרכז הוקם במטרה לסייע למדענים ולחוקרים ישראלים השוהים בחו"ל למצוא מקום עבודה מתאים בתוך הקהילה המדעית בארץ. לפי נתוני האקדמיה למדעים 2,563 חוקרים רשומים במרכז, ומתעניינים במשרות בישראל. 1,566 מתוכם מתגוררים בארצות הברית ועובדים בעיקר באוניברסיטאות הרווארד, סטנפורד, MIT ובכמה אוניברסיטאות נוספות בקליפורניה ובחוף המזרחי.
אבל מספר האקדמאים הישראלים השוהים בחו"ל כנראה אף גבוה יותר. על פי נתונים שפרסם משרד הכלכלה, המציגים את סך כל החוקרים הישראלים מעבר לים, ב-2011 שהו בחו"ל כ-5,785 אקדמאים מישראל. 37 אחוז מהם למדו מקצועות כמו מתמטיקה, סטטיסטיקה ומדעי המחשב. 35 אחוז למדו הנדסה ואדריכלות ו-22 אחוז למדו את מקצועות הביולוגיה.
וכשמגיעים לנתוני השכר באוניברסיטאות הטובות העולם, מבינים מדוע ישראלים ממהרים לעזוב את הארץ ולהגר למוסדות היוקרתיים בחו"ל. שלוש האוניברסיטאות המציעות את המשכורות הגבוהות ביותר עבור פרופסורים כיום הן הרווארד, קולומביה ואוניברסיטת שיקגו. בהרווארד מרוויחים את השכר הגבוה ביותר. פרופסור מן המניין משתכר 57,866 שקל בחודש, בעוד שפרופסור באוניברסיטאות בארץ בעל 35 שנות ותק, מרוויח כמחצית מהסכום – 27,198 שקל בלבד. השכר הממוצע של פרופסורים חברים בהרווארד עומד על 35,262, בעוד השכר הממוצע של עמיתיהם בישראל בעלי וותק של 17 שנים עומד על 18,827 שקל.
פערי השכר לא קיימים רק בשלוש האוניברסיטאות המכניסות ביותר. באוניברסיטת סטנפורד, למשל, המשכורת הנמוכה ביותר של עוזר מחקר בעל תואר שני בלבד היא 10,000 שקל בחודש. בישראל, לעומת זאת, פרופסור מן המניין בשנתו הראשונה מרוויח 9,146 שקל בלבד, כך לפי נתוני המועצה להשכלה גבוהה. חוקרים בעלי פוסט דוקטורט בסטנפורד ירוויחו 14,039 שקל, ואילו עוזרי פרופסורים ייהנו משכר של 36,519 שקל.
פרופ' לייב, שהספיק לכתוב שני ספרים בתחום האסטרונומיה וחוקר את אופן יצירתן של הגלקסיות, מסביר כי מבחינתו זה לאו דווקא הכסף שגרם לו לבחור בחיים אקדמיים מחוץ לישראל. "רמת החיים שונה, אבל זה לא הדבר שמניע אותי", הוא מסביר. "המשאבים שיש לאוניברסיטאות פה בארצות הברית, ורמת האנשים שמגיעים לפה מכל העולם, פשוט מהווה יתרון. כיום זה פחות משנה לי כי אני בסופו של דבר תאורטיקן, ולכן אני לא זקוק להרבה כספי מחקר וגם לא תלוי בסביבה שלי, אבל יש פקטורים אחרים, לא רק כסף ותנאים".
פרופ' לייב נשוי לעורכת דין ישראלית, ד"ר אופרית לוויתן, המרצה גם היא באוניברסיטה, ולשניים שתי ילדות בנות 8 ו-12. הוא אומר שלעיתים הוא עדיין מתגעגע לישראל, ובבית הוא מדבר עם בנותיו בעברית בלבד. ובכל זאת, הוא מסביר, חזרה לארץ כבר לא תהיה צעד פשוט כל כך. "אף פעם, עד היום, לא החלטתי שאני לא חוזר יותר לישראל. אני עדיין מלמד בישראל כמרצה אורח. יש בארץ סטודנטים מצוינים. אבל אם היו מנסים להחזיר אותי לארץ בשלבים המוקדמים יותר, זה היה יותר פשוט".
היה ניסיון להחזיר אותך?
"במהלך הפוסט דוקטורט שלי הפרופ' שליווה אותי כתב למכון ויצמן מכתב והמליץ להם להציע לי שם משרה כדי שאוכל לחזור לישראל מיד אחרי השהות שלי. התשובה שלהם הייתה שאני צריך להוכיח את עצמי", הוא נזכר.
כשמכון ויצמן הציע לו משרה בסופו של דבר, לייב כבר קיבל בינתיים את ההצעה מהרווארד. "המעבר מחיי המושב לאמריקה היה קשה במיוחד בהתחלה, אבל התרגלתי, ושינוי הפאזה האמיתי הגיע כעבור כמה שנים, כשהתחלתי לחלום באנגלית. עכשיו, בשלב שבו אני נמצא, עם שתי הבנות והמשפחה, זה הרבה יותר קשה וכרוך בשינוי משמעותי בחיים שהתרגלנו אליהם. אבל אני עדיין לא סוגר את האפשרויות".
"המטרה העיקרית שלי היא לחזור לארץ"
ד"ר נעמה גבע זטורסקי, 36, היא זוכת פרס Unesco-l’oreal "למען נשים במדע" לשנת 2012 על מחקרה בנושא החיידקים הטובים בגוף. גם היא עורכת את המחקר שלה בהרווארד, ולפני שלוש שנים עברה עם בן זוגה אמנון ושני ילדיה, יונתן (7) ואורי (4), כדי לעשות פוסט דוקטורט בבוסטון, מה שהיא מגדירה כחלק בלתי נפרד ממסלול הקריירה שלה. "ידענו שהבחירה תהיה באוניברסיטה בארה"ב ונסענו כל המשפחה לראיונות ברחבי המדינה. מסן פרנסיסקו ועד ניו יורק", היא מספרת בשיחה טרנס אטלנטית. "הרווארד ידועה כאוניברסיטה עשירה מבחינה אקדמית וביולוגית, ולכן בחרתי בה".
בניגוד לרבים מעמיתיה, גבע זטורסקי לא הגיעה לבוסטון כדי להשתקע. היא דווקא דואגת להדגיש כי השהות מעבר לים זמנית בלבד. "המטרה העיקרית שלי היא לחזור לארץ ולהמשיך את המחקר", היא אומרת, "גדלתי במכון ויצמן, וזו אופציה מצוינת עבורי. הניתוק מהארץ קשה מאוד. המשפחה שלי ואני מאוד מחוברים לישראל. הבן הבכור שלי מתגעגע מאוד וכל הזמן שואל מתי חוזרים, והקטן יודע שגרנו פעם בישראל ורק מחכה שסבא וסבתא יבואו לבקר. אני מתגעגעת במיוחד לחברותא בארץ".
אך למרות הנימה האופטימית, גם היא מבינה שקצת מוקדם מדי לבנות על קריירה אקדמית בישראל. "אני מקווה למצוא עבודה בארץ, אבל כשאני מסתכלת מסביב אני מבינה שלעולם אי אפשר לדעת מה יהיה", היא אומרת. "יש בעיה חמורה. הרבה מדענים מחפשים משרות ולא מוצאים. יש יותר ביקוש מהיצע". לטענתה לא מדובר בשיקולי שכר ותנאי מחקר, "המעבדות בארץ מצוינות, ויש מדענים מהשורה הראשונה, לא היה לי קשה לעבור מישראל לבוסטון מבחינה מדעית".
בנוסף לעבודתה במחקר בתחום הביולוגיה, נעמה משמשת כרכזת אזור בוסטון בארגון ביואברוד – המחבר בין מדענים ישראלים השוהים בחו"ל לבין התעשייה והאקדמיה הישראלית. "הרעיון הוא לחשוף את החוקרים לכל אפשרויות העבודה בארץ, מה שמעלה את הסיכוי שלהם לחזור לישראל", היא מסבירה, וטוענת כי מ-2006, מאז הוקם הארגון, יש עלייה במספר האקדמאים שחוזרים ארצה.
"התרחקתי מההווי הישראלי, לא חושב על לחזור"
בעוד שחוקרים ישראלים רבים בחו"ל חשים צורך להדגיש את העובדה שהם ציונים או להסביר כי התנאים בארץ הם שמקשים על החזרה לישראל, שי גנל, פוסט דוקטורנט בהרווארד שחוקר היווצרות גלקסיות, דווקא מרוצה מהקריירה האקדמית שהחל לבנות לו מעבר לים, ולא רואה סיבה להתנצל.
ד"ר גנל (33) אסטרופיזיקאי, במקור מהרצליה, עזב את ישראל לפני כשבע שנים כדי לעשות דוקטורט במינכן. בסיום הלימודים חזר לתקופה קצרה לארץ ואחריה התקבל לפוסט דוקטורט בהרווארד. מאז, בשנתיים האחרונות, הוא מתגורר בארה"ב. "לימודי דוקטורט בחו"ל היה חלום די ישן שלי", הוא מסביר מדירתו בבוסטון. "פשוט חשבתי להעביר כמה שנים בחו"ל והיה נראה לי הגיוני להשתמש בשנות הדוקטור לצורך החוויה הזאת. החלטתי להמשיך בחו"ל משתי סיבות: הראשונה היא שההזדמנויות לפוסט דוקטורט אטרקטיביות יותר בארה"ב מאשר בארץ, וששנותיי בברלין שינו את התחושה שלי לגבי החיים בישראל. בשנים הראשונות כל ביקור בארץ היה גן עדן, אבל עם הזמן התחלתי להתרחק פסיכולוגית".
"התקופה בישראל סיעה לארה"ב הייתה חוויה פוקחת עיניים. הכל נראה לי פתאום אינטנסיבי מדי – הפוליטיקה, האנשים סביבך. אחרי כמה חודשים כבר רציתי שוב לעזוב. הנסיעה אפשרה לי סוג של בריחה. ארה"ב גורמת לאנשים להרגיש שפה זה מרכז העולם. כל דבר אחר, אפילו אירופה, מרגיש לי פתאום כמו לעבור לפריפריה. הכל גדול פה ומלא הזדמנויות".
בימים אלה מתחיל גנל את שנתו השלישית בפוסט הדוקטורט. "יש לי עוד שנה פה בהוורארד ועכשיו אני בתהליך של חיפוש אחרי המשרה הבאה", הוא מספר, ואומר שאת עבודתו הבאה הוא ככל הנראה יחפש גם בתוך גבולות ארה"ב. "בשנים הקרובות אני מתכוון להישאר פה. אני לא חושב כרגע על חזרה לישראל ועל הטווח הארוך אני משתדל לא לחשוב יותר מדי".
גנל טוען כי מהתרשמותו, רוב הישראלים באקדמיה בארה"ב מחפשים את דרכם בחזרה לישראל. "בתחושתי לרוב הישראלים פה מאוד חשוב לחזור, וחשוב להם לגדל את הילדים בארץ", הוא אומר, "הייתי אומר שאלה שבסוף נשארים בארה"ב זה מכל מיני סיבות רגעיות, למשל שקיבלו הצעה מדהימה שאי אפשר לסרב לה. ישנם ישראלים שנשארים בקליקת הישראלים ומבקרים באירועים של הקונסוליה למשל. אני כרגע מרגיש שמאוד התרחקתי מההווי הישראלי. אני לא מחפש פה חברים ישראלים. החיסרון היחיד מבחנתי הוא המרחק מהמשפחה. פשוט קשה לראות את האחיינית שלי רק פעם בחצי שנה".