מחאת הענק בלבנון היא תזכורת נוקבת לכלל מדינות העולם וגם לנו, הישראלים, כי יש בידי האזרחים הצעירים במדינה דמוקרטית כוח עצום לשינוי המציאות הכלכלית והחברתית שבה הם חיים. הטריגר למאבק שם נגע להצעה המטופשת להטיל מס על שימוש בפלטפורמת "ווטאסאפ", שעוררה זעם עצום על המציאות בכללותה: שיעורי האבטלה הגבוהים, השחיתות הגואה, השכר הזעום במשק והשירותים הציבוריים המתפוררים. הצעירים הלבנונים כמהים לשינוי ורעבים לצדק ונאבקים באופן מעורר השראה לשינוי פני המציאות שבה הם חיים.
מאז בוטל המס ואפילו רפורמות חדשות לטובת האזרחים הוצעו מתוך חרדת הפוליטיקאים משינוי הסדר הקיים, אבל המוחים לא יעצרו כאן - הם דורשים שינוי טוטאלי בשיטה, בסדר הקיים, בעובדה שלא רק שאינם מצליחים לבנות חיים בהווה, אלא שגם עתידם בלבנון, מולדתם, אינו מובטח ולוט בערפל. ומי שמניע את גלגל השינוי, כמו שאירע כמעט בכל מאבק לשינוי חברתי בעת המודרנית, הם הצעירים שיוצאים מאזורי הנוחות שלהם ושואפים לחולל שינוי ולהוביל את חברתם אל עבר עתיד טוב יותר.
השבוע נפתחה השנה האקדמית, ועל מאות אלפי סטודנטים בישראל מוטלת על הכתפיים משקולת כבדה, המתווספת לילקוט, ללפטופ ולמבחנים - להשיב את הדחף שהתפוגג קמעה לחזור ולהשפיע - להוביל שינויים חברתיים מז'וריים בסביבתם. נכון, הסטודנט הישראלי מבוגר יותר מעמיתיו, עובד יותר שעות למחייתו ונאבק תחת יוקר המחייה הגואה, אולם דווקא משום אלה עליו להפגין ולמחות, לדרוש ולשבות כקולקטיב חזק במקום שכל אחד יתמקד במאבק ההישרדות הפרטי שלו. ולא רק מטעמים חומריים אלא בעיקר חברתיים - המהות האמתית של המילה "סטודנט" אינה טמונה רק בהרחבת אופקים ובקניית דעת, אלא בדחף גדול לשינוי פנימי וחיצוני - להיות ספקן וביקורתי, לערער באומץ על כללים ומוסכמות, ולהוביל מהלכים חברתיים רחבים עבור הכלל לשינוי המציאות שבה הם חיים.
על כל סטודנט וסטודנטית אשר מתחילים השבוע את שנת הלימודים, ולא משנה באיזה מקצוע מדובר, באיזו אוניברסיטה או מכללה, לפקוח עיניים ביקורתיות ולבחון את התנהלות הדברים במדינה מיסודה - את האידיאולוגיה המנחה אותה ואת המציאות המשתרשת בה, ובמידת הצורך לשאוף לשנותם.
אסור עוד לשבת בחיבוק ידיים אלא לחתור גם כאן מחדש לשינוי ולהשפעה
נכון, אין ערובה להצלחה, אבל פוטנציאל השינוי הוא אדיר. הוכחנו זאת ב-2011 כשמאות אלפי צעירים גדשו את הרחובות ותבעו שינוי חברתי יסודי במדיניות הקיימת (אין להתכחש כי המטרה לא השיגה את מטרתה להפחית את יוקר הדיור והמחיה, אך הסיבה אינה עצם קריאת התיגר במחאה אלא בכישלון להעתיקה גם לפוליטיקה - לא ניתן להחליף את המדיניות אם לא מחליפים את מי שקובע אותה - ומאז השלטון המרכזי נותר על כנו).
מכל מקום, מחאת 2011 הייתה שינוי עצום, לא רק מבחינתה של החברה הישראלית כולה, כי אם גם מבחינתה של מנהיגות הסטודנטים שהחליטה והפנימה אז שתפקידה החשוב ביותר אינו להיות רק "ועד העובדים" של הסטודנטים (וזה חשוב בפני עצמו), אלא להיות ראש החץ של המאבקים החברתיים בישראל. אני מכיר את הנהגת הסטודנטים הנוכחית ויש בהחלט בכוחה לעשות זאת.
דווקא במציאות עגומה של פלונטר פוליטי ואי יציבות מתמשך שפוגע במשק ובחברה, ניתן בקלות לשכוח ולהתייאש מן האפשרות להשפיע גם בין הליך בחירות אחד למשנהו ולא רק במסגרתו. במקום ציבור עייף ופאסיבי הצופה מן היציע על משחקי הכס הפוליטיים – דמוקרטיה השתתפותית ופעילה של אזרחים צעירים שמאסו בקיים, קובעים מטרות צודקות ושואפים לחולל שינוי היא צו השעה. למעשה, דווקא חולשתה של המערכת הפוליטית צריכה להגביר את המוטיבציה מצד האזרחים להגביר את קולם ותביעתם להובלת מדיניות טובה יותר שתשרת את רצונותיהם וצרכיהם. הכוח לשינוי המציאות במדינה נתון בידי העם. הצעירים, ובעיקרם הסטודנטים, הם אפוא גלגל שיניים מרכזי בתהליך ההנעה של מאבקים אלו. יש מה ללמוד מהצעירים הלבנונים. מהשאיפות, מהכמיהה, מהתעוזה שלהם. אסור עוד לשבת בחיבוק ידיים אלא לחתור גם כאן מחדש לשינוי ולהשפעה על המערכת הפוליטית וגם מתוכה.