החלום ושברו: למה הצעירים כבר לא רוצים להיות שגרירים?
פעם קורס הצוערים של משרד החוץ היה משאת נפשם של הסטודנטים למדעי המדינה. אבל היום, על רקע השביתה והתנאים הלא כל כך מושכים, רבים מעדיפים לוותר על התענוג. מנתוני משרד החוץ עולה שבימים הטובים היו 5,000 מתמודדים על מקום בקורס והיום רק 2,000. ״כולם אמרו לי שזה לא שווה את זה״, אומרת נועה, ביתו של בכיר במשרד החוץ שלמרות שחלמה על משרה דיפלומטית, בחרה בכיוון אחר
לראשונה מאז קום המדינה: נציגויות ישראל בכל העולם נסגרו|צילום: ועד עובדי משרד החוץ"במהלך ביקורו ההיסטורי של האפיפיור בישראל, השתתפתי בניהול מרכז התקשורת הבינלאומי בעיריית ירושלים. הייתי סטודנטית צעירה וקיוויתי לפגוש אישים חשובים מרחבי העולם... שגרירים ישראלים רבים נכחו במקום. שם, למרבה הצער, התנפצה לי לראשונה הילת הזוהר של משרד החוץ", כך כותבת אורית קופל (29), עורכת דין מתל אביב במקור וסטודנטית לתואר שני בלונדון, המתארת בעמוד הפייסבוק שלה השבוע את הסיבה שגרמה לה לשקול מחדש את רצונה לפתח קריירה במשרד החוץ.
"הילת הזוהר התנפצה". קופלקופל, ששימשה בעבר כשליחתו של ארגון ההסברה StandWithUs בסן דייגו, ארה"ב, לומדת כיום לתואר שני במשפטים בבית הספר לכלכלה בלונדון (LSE) ומתמחה בזכויות אדם במסגרת לימודיה וכך היא כותבת: "'היית ממליץ לי להצטרף לקורס הצוערים של משרד החוץ?', שאלתי את אחד השגרירים הבכירים והמוצלחים של מדינת ישראל, כזה שבעשרות השנים האחרונות הגשים את כל השאיפות שדיפלומט צעיר רק חולם עליהן'. הוא לא היסס וענה מיד: 'לא'.. התשובה שלו הייתה החלטית וברורה. הוא סיפר שהמשכורות מביכות בעליבותן, שהתנאים איומים, המשפחה שלו נעקרת כל מספר שנים ממדינה למדינה ואין שום אפשרות לנהל חיים תקינים באופן הזה. 'ולא ידעת שאלו דרישות התפקיד?', שאלתי. 'כן, אבל לא האמנתי עד כמה הפיצוי יהיה נמוך', ענה, 'עם כל הציונות והאהבה למדינה, זה פשוט לא שווה את זה'.
״מאוכזבת אך אופטימית, שאלתי את אותה השאלה גם את השגריר הישראלי הבא שפגשתי, בעל רקורד מוצלח לא פחות מקודמו. 'בשום פנים ואופן לא, אל תעשי את זה לעצמך', ענה. הטיעונים חזרו על עצמם... את שני השגרירים שאלתי שאלה זהה לסיום: 'אילו הייתם עכשיו בני 22 שוב, כשאתם יודעים שאם תבחרו במסלול הזה תגיעו להצלחות שהגעתן אליהן בתחום הדיפלומטי, האם הייתם מוותרים על קורס הצוערים?'. שניהם בנפרד ענו בכנות שלא היו מגישים מועמדות לקורס הצוערים ובוודאות היו בוחרים בקריירה אחרת".
"אם התנאים והשכר ישתנו - עדיין ארצה ללכת על זה"
" כילדה הסתובבתי בבתים של שגרירים". נועה לשנו-יער עם יונג סם מה, שגריר קוריאה בישראל לשעבר|צילום: תומר ושחר צלמים, צילום ביתיקופל היא לא היחידה שוויתרה על המירוץ אחר התפקיד הנחשק. במשך שנים חלומם הגדול של הסטודנטים בחוגים למדעי המדינה ויחסים בינלאומיים היה להתקבל לקורס הצוערים היוקרתי של משרד החוץ, להתמודד מול החרמות המונהגות בעולם ולהציג את פניה של ישראל היפה אל מול מקבלי ההחלטות הזרים והתקשורת הזרה, לתרום ביצירת חיבורים כלכלים או לסייע לישראלים בחו"ל. אלא שרבים מהם נחשפו בשנים האחרונות למשכורת ולתנאים שילוו אותם בתפקיד והחליטו לוותר מראש. וכעת, אחרי תקופה ארוכה של סכסוך עבודה בין אנשי משרד החוץ לאוצר, החליטו העובדים לשבור את כל הכלים ולפתוח בשביתה כללית שתשתק את השגרירויות הישראליות בכל רחבי העולם. כבר יומיים שהם שובתים, ובינתיים לא נראה שיש אור בקצה המנהרה ויותר מכך, ככל שהסכסוך הזה מתארך והמשכורות לא מספקות את העובדים, הצעירים שפעם חלמו להיות שגרירים כבר לא רואים בכך מטרה שכדאי לשאוף אליה.
אחת מאותם צעירים היא נועה יער (29), ביתו של רוני לשנו יער, סמנכ"ל ארגונים בינלאומיים של משרד החוץ ולשעבר השגריר הישראלי לאו"ם בז'נבה, כך שהדיפולמטיה הישראלית ממש אינה זרה לה. יער נולדה לתוך התפקיד הלא רשמי של שליחת ישראל בעולם וכבר מזמן החלה לכוון את חייה אל עבר קורס הצוערים של משרד החוץ. "נולדתי בסינגפור במהלך שליחות, בגיל ארבע המשכנו לאוסטרליה והשליחות השלישית שחוויתי הייתה בגילאים 8-13 בוושינגטון", היא מספרת, "תמיד חייתי סביב העולם הדיפלומטי, הלכתי עם אבא שלי לכל אירוע שיכולתי, הסתובבתי הרבה בבתים של שגרירים. בעצם הייצוג של ישראל זה משהו ש'נכפה עליי' אבל ידעתי להעריך את זה ותמיד ידעתי שארצה להתמודד על מקום בקורס הצוערים של משרד החוץ".
את המסלול אל היעד היא החלה כבר בגיל צעיר: היא שירתה ביחידת קשרי החוץ של צה"ל, למדה תואר ראשון ושני במדע המדינה באוניברסיטת תל אביב והתנדבה באירגוני הסברה ישראלים ויהודים שונים. אבל כשהגיע הרגע לממש את החלום, הדברים פתאום נראו אחרת. "אבא שלי תמך בי בכל מצב, אבל רגע לפני שהגשתי מועמדות לקורס צוערים הוא הפנה אותי לדבר עם כמה נשים שעשו שליחויות בעולם מטעם משרד החוץ. כולן ממש, אחת אחרי השנייה, אמרו לי לא לעשות את זה בגלל התנאים, המשכורת וחוסר ההתחשבות של משרד החוץ בבן הזוג. מהשיחות איתן הבנתי שלמרות התשוקה להיכנס לתחום, הוויתורים שצריך לעשות לטווח הארוך והקצר פשוט לא הגיוניים. ראיתי גם את הוויתורים שאמא שלי הייתה צריכה לעשות בדרך - לוותר על קריירה רצופה, ובכל שליחות להתחיל מחדש וגם כשהיא חזרה לארץ, בגיל 55 - להתחיל מאפס ולחפש עבודה. כאב לי להעביר את בן זוגי את אותו התהליך".
יער כיום נשואה ומכהנת כעוזרת הגזבר הגלובלי של "טבע", החברה המסחרית הגדולה בישראל. ובכל זאת, היא מסבירה, אם היו משנים את התנאים הייתה חושבת לעזוב את הכל ולפנות לקורס הצוערים. "מבחינתי ההילה סביב השירות הזה עדיין קיימת והמקצוע עדיין יוקרתי בעייני כמו שהוא נראה לי תמיד. אם הייתי יודעת שכן יש לי ביטחון ותמיכה כלכלית – שהמשכורת יותר גבוה וגם דואגים לבן הזוג שלי – הייתי עדיין הולכת על זה", היא מסבירה, "אבל ברגע שאת יורדת לפרטים, את מבינה שאי אפשר לחיות רק על הילה. צריך גם לחיות ולגדל משפחה בדרך".
"ירידה דרמטית במספר המועמדים לקורס צוערים"
"מספר המועמדים לצוערות פוחת". ד"ר אלון ליאל|צילום: חדשות 2מי שמכיר מקרוב את שירות משרד החוץ ואף כיהן כשגריר בעצמו הוא ד"ר אלון ליאל, לשעבר מנכ"ל משרד החוץ וכיום מרצה למדיניות חוץ ויחסים בינלאומיים באוניברסיטת תל אביב ובמרכז הבינתחומי. ליאל מדגיש שלא מדובר רק במראה עיניים, אלא שמעמד הדיפלומטים הישראלים בעולם אכן פוחת משמעותית. "יש ירידה ואפילו ירידה דרמטית, במספר המועמדים לקורס צוערים", הוא אומר, "אם בשנות השמונים והתשעים הוגשו כ-5,000 בקשות של מועמדים בשנה, היום עדיין קיים ביקוש לתחום, מספר המועמדים כיום עומד על 2,000 בקשות בערך. זאת אומרת שבזמן שהמדינה גדלה משמעותית במספר התושבים, מספר המועמדים לצוערות הולך וקטן". לכך מוסיף ד"ר ליאל, כי "בעוד שבזמני כמעט לא היו דיפלומטים שעזבו את הקריירה במשרד החוץ באמצע השירות, בחמש השנים האחרונות, נתקלתי בעשרות דיפלומטים בני 45-50, מהטובים שביניהם, שעזבו את המשרד".
לדברי ד"ר ליאל לא מדובר בבעיית שכר בלבד, אלא במכלול של תנאים וירידה בתחושת הסיפוק שאפיינה דיפלומטים ישראלים בעשורים הקודמים. "לפני שלושים שנה בני הזוג יכלו להרשות לעצמם שאחד יקריב את הקריירה שלו או יוותר על אפשרות לבנות אחת כזאת מראש, אבל היום זה כמעט בלתי אפשרי. בתנאים של היום, המחיר שמשלמים על כך הופכים את העסקה הזאת למאוד לא כדאית – משכורת אחת לא מספיקה למשפחה שלמה והקרבת הקריירה של בן הזוג, שהוא בדרך כלל בעל השכלה, יכולה להיות הרסנית. בנוסף, היום נושא השכר ורמת החיים מאוד חשוב לצעירים ורק מימוש אידיאלים לא מספיק. זה לצד הוויתורים המשפחתים - מהווים מכת מוות למקצוע".
אבל לא מדובר רק בכסף ותנאים, לדברי ד״ר ליאל, מדובר בכלל בחשיבות התפקיד שאיבדה מזמן מקרנה, "כיום אנשים שנכנסים למשרד החוץ מבינים שהמשרד לא רק נותן משכורות נמוכות יותר לעומת מערכת הביטחון, אלא מהווה בסופו של דבר שחקן משנה מולה: הוא אינו שותף אמיתי לקבלת החלטות, לתהליכי השלום, לעיצוב היחסים עם ארה"ב, ובעיניי, גם זה משפיע". כמרצה בפני סטודנטים לדיפלומטיה, הוא מספר כי הוא ממשיך להיתקל בצעירים שחולמים להגיע לקורס הצוערים. "מדי פעם אני נתקל באנשים שעוד חולמים להיות דיפלומטים. אבל בניגוד לעבר, הם שואלים שאלות, מתייעצים עם אנשים שחוו שליחות וניזונים מהרבה יותר מידע על המקצוע, מה שהופך אותם למפוקחים יותר".
"אני גאה להיות צוערת, אך גם מבינה את מי שבוחר שלא"
נועה גינוסרבין אותם הצעירים שהחליטו להתעלות מעל הקשיים ובכל זאת לממש את החלום, ניתן למצוא את נועה גינוסר (29), צוערת משרד החוץ, נשואה ואם למתן בן השנה וחצי. גינוסר עלתה לארץ בשנת 2004 מארה"ב ובשנה האחרונה התקבלה לקורס הצוערים ועברה להתגורר בירושלים לשם כך. "כשהייתי קטנה, הוריי עברו מישראל לארה"ב בשל עבודתו של אבי בתחום המחשבים, וכל חיי אנשים סביבי ראו בי מעין נציגה של ישראל. מאוד אהבתי את זה", היא מספרת, "לפני עשור עליתי לארץ במסגרת גרעין צבר של חיילים בודדים מתוך ציונות ורצון לגור בארץ. התנדבתי כקצינה בקשרי חוץ ולאחר מכן למדתי לתואר ראשון ושני בפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון".
במסגרת שירותה הצבאי נחשפה גינוסר לאפשרויות הדיפלומטיות שעומדות בפניה ובעיקר לצורך הישראלי הרב בהסברה מול העולם. "כשנאמר לי שהתקבלתי הייתי מאושרת וגם בן הזוג שלי היה גאה בי מאוד, אבל ההחלטה לגשת למיונים לקורס לוותה בהתלבטויות ארוכות וקשות: מצד אחד, יש את המשיכה הזאת למקצוע שטומן בחובו כל כך הרבה עניין וסיפוק, ומצד שני, יש לנו אחריות כלפי המשפחות שלנו. התגמול, מן הסתם, לא הולם את החשיבות שמייחסים לתפקיד וגם כרוך בדאגות משפחתיות. ואני עדיין שואלת את עצמי כל הזמן, איך כאם לילד אשתכר בחמש השנים הקרובות מסכום של 6,000 שקלים? האם בן הזוג שלי יוכל למצוא עבודה שתהלום את כישוריו כבעל תואר שני וניסיון מקצועי? האם הוא יצטרך לוותר על הפנסיה שלו בגלל השליחות שלי? ואם נשלח לארה"ב - איך נוכל לעמוד בתשלומי הגנים של הילדים? ולכן אני מאוד מבינה את מי שבוחר להגשים את החלום להיות צוער, אבל גם מבינה את מי שבוחר שלא. אני אהיה גאה לייצג את ישראל בחו"ל, אבל גם מקווה מאוד שהמאבק שלנו יניב פירות והתנאים יהלמו את התפקיד".
