לפני כעשר שנים ד', שרברב ממרכז הארץ, הוזעקו יחד עם חברו לבניין דירות בתל אביב כדי לטפל בשיפוץ צנרת המים. 45 דקות לאחר תחילת העבודות נשמע פיצוץ גדול שהרעיד את כל הבניין. חברו של השרברב, שנסע לקנות חלקים לצנרת, הבחין בחברו מוטל ללא רוח חיים, כשעל גופתו מטפה כיבוי גדול.

אלמנתו של ד' ובנותיו הגישו תביעה לבית משפט השלום בתל אביב נגד החברות המחזיקות בבניין המגורים, ונגד הקבלן שהועסק בשיפוץ הצנרת. בכתב התביעה נטען כי ד' ז"ל נכנס לקומה השנייה כדי לוודא שניתוק הצנרת בקומה השלישית לא יגרום לבעיה בקומה השנייה. כתוצאה מכך, מטף שלא היה מחובר היטב לקיר נפל על ראשו וגרם למותו.

מנגד טענו הנתבעים כי ד' נכנס ללא כל סיבה לקומה השנייה, וכי כוונתו הייתה בעצם לפרק את ראש המטף העשוי מפליז ונחשב לחומר יקר מאוד בשוק המתכות, ולמכור אותו. עוד טענו הנתבעים כי לא הייתה למנוח כל סיבה להתעסק עם המטף שהיה מקובע לקיר, וכי פירוקו הוא זה שגרם לנפילתו ולמותו של ד'. לפיכך יש לדחות את התביעה על הסף כי לא מדובר ברשלנות, וכי כל האשמה רובצת לפתחו של ד' שכן הם לא היו יכולים לחזות את התנהגותו.

חברו של ד' העיד בבית המשפט כי הוא ירד לקומה השנייה כדי לבדוק את צינור המים בטרם ניתק אותו כדי שלא יקרה שום דבר. הוא שלל כל אפשרות שד' תכנן לגנוב את ראש המטף או לפרק אותו.

השופטת יעל הניג החליטה לקבל את תביעה בנותיו ואלמנתו של ד'. היא קבעה בפסק הדין כי עדות חברו של ד' הייתה עקבית, עניינית, מהימנה לא מתחמקת, והותירה עליה רושם טוב ואמין. לדבריה, הראיות שהצטברו מוכיחות שד' ירד לקומה השנייה כדי לטפל בצנרת לצורך עבודה ולא כדי לגנוב את המטף.

"הנתבעים לא הציגו ראיות לסתירת ראיות התובעים", כתבה, "וטענתם אודות כוונת המנוח לפרק ולגנוב ראש המטפה נותרה בגדר השערה בעלמא. התובעים הוכיחו שהמטפה 'עמד סתם' ולא היה מקובע או מחובר לקיר. הנתבעות החליטו מסיבותיהן להשאיר את המטפים בקומה השנייה מאחר שכך מחובתן היה לנקוט באמצעי בטיחות סבירים", הדגישה השופטת.

השופטת ציינה כי שוכנעה של-ד' לא הייתה שום כוונה פלילית לגנוב את המטף, וכניסתו לקומה השנייה הייתה בתום לב. "הנתבעים התרשלו כלפי המנוח וקיים קשר סיבתי בין ההתרשלות למותו", הוסיפה השופטת, ופסקה שהנתבעים ישלמו לתובעות פיצוי של 300 אלף שקל בתוספת הוצאות משפט, שישולמו מאוחר יותר לאחר שייעשו כל החישובים לגביהן.