עוד לפני תקופת הסטנד-אפ, כבר בראשית ימי הביניים, אם ניחנתם ביכולת להצחיק ולבדר - המקצוע שהייתם מבקשים לעצמכם היה ליצנות. למעשה, גם אם כשאומרים "ליצן", הדבר הראשון שעולה לנו לראש הוא מסיבת יום הולדת בגן, ליצנות מהווה תחום רחב ומגוון, שנועד להצחיק גם מבוגרים, לא פחות מאשר ילדים.
עם אנשים שהפכו את הצחוק למקצוע לחיים – מאקרובטים בקרקס ועד ליצנים רפואיים.
ליצנים בביתי ספר תיכונים – עוזרים בבגרויות ולמניעת בריונות
אפשר לומר שטליה ספרא הגיעה לתחום הליצנות די במקרה - לאחר שסיימה את לימודי המשחק, היא צפתה בהופעה של ליצנים ברזילאים שהגיעו לארץ, ופשוט התאהבה בתחום. היא נסעה ללמוד ליצנות ותיאטרון פיזי בלונדון במשך שלוש שנים. כשחזרה לארץ, הצטרפה לקבוצת הליצנים הרפואיים "רופאי חלום", ומזה 15 שנה שהיא חברה בקבוצה.
קרה לך בעבר, אולי בתחילת הדרך, שהקהל לא שיתף פעולה ולא צחק?
"ברור, זה חלק מהעניין. כליצן, לוקח זמן להיפתח, להשתחרר וללמוד מה הם הכלים שאתה יכול להשתמש בהם. לדעתי, בכל אחד מסתתר ליצן וכולנו מצחיקים, מקסימים, מטופשים ושובי לב בדרכנו. פשוט צריך ללמוד את זה, לתרגל ולהאמין".
לצד ההתמודדות הרגשית, מיזם הליצנות החינוכית נועד לסייע לבני נוער גם מבחינה לימודית. "הליצנים נמצאים עם התלמידים לא רק בהפסקות ובמהלך השיעורים, אלא גם במבחנים", אומרת ספרא, "הליצן יכול להיות האדם האחרון שהתלמידים מדברים איתו לפני שהם מתחילים את המבחן, כדי להפחית את רמות הלחץ. אחת המטרות המרכזיות במיזם, היא ליצור גשר אפקטיבי בין הרגש לקוגניציה".
בשנה שעברה, שלושה בתי ספר תיכוניים אימצו את הפרויקט כפיילוט, וספרא מספרת כי לאחרונה אף יצרו עמה קשר בתי ספר מרחבי העולם. "אני מקווה שבשנים הקרובות, המיזם יהפוך להיות חלק מהשפה הבית ספרית, בבתי ספר כלליים ובמיוחד במקומות שבהם נמצאים ילדים במצבי סיכון".
עד כמה קשה, אם בכלל, להתפרנס מליצנות?
"תלוי מאוד מה עושים עם המקצוע ולאן לוקחים אותו. מבחינתי, לפני שמדובר בפרנסה, ליצנות היא דרך חיים, שהופכת את העולם לטוב יותר, נגיש יותר ואנושי יותר, עבורי ועבור אחרים".
המ"מ הקשוח מ"כיפת ברזל" הוא בעצם ליצן
ייתכן שאתם מזהים את הפנים של איליה ציבולסקי, בתור המ"מ אלכסיי מהסדרה "כיפת ברזל", אולם מה שאתם כנראה לא יודעים הוא שבמקביל לקריירת המשחק, ציבולסקי עובד גם כליצן. לדבריו, כמי שגדל במשפחה רוסית, הוא נחשף בילדותו לתרבות הליצנות הרוסית ולאחר לימודי המשחק פנה ללימודי ליצנות מתוך אהבה לתחום, ורצון להביא אותו לקהל הישראלי.
"הליצנות בארץ לא מתקדמת כמו בעולם", אומר ציבולסקי. "באירופה אפשר לראות כיכרות מלאות בליצנים ובמופעי רחוב. בארץ כנראה שפקחי העירייה עושים את עבודתם נאמנה. בכל אופן, אני מקווה שבשנים הקרובות התחום ילך ויתפתח".
מה אתה אוהב בליצנות?
"הליצנות מאפשרת לי לחזור להיות שוב ילד ולהשתובב גם בגיל 30, בין אם זה אומר לקפוץ בשלוליות, לצחוק ולבכות בקולי קולות או פשוט לראות את העולם קצת כמו ילד. מעבר לכך, יש משהו בליצנות שפותח את הלב, ויכול לרכך גם את האדם הזועף בעולם".
בימים אלה, מתכונן ציבולסקי למופע שיצר יחד עם השחקן שחר שמואלוב והבמאי גבי כהן - "אפליפות ישראל", שעתיד לעלות במסגרת פסטיבל נתניה הבינלאומי לליצנות, שיתקיים ב-14 עד ה-16 באוגוסט, בו ישתתפו הליצנים שהתראיינו לכתבה ועוד עשרות ליצנים מהארץ ומהעולם.
"המופע נוצר מתוך השאלה איך הייתה נראית אולימפיאדה לליצנים, אם הייתה כזו", מספר ציבולסקי, "במסגרתו, הליצנים מציגים ענפי ספורט שונים, חלקם בשיתוף עם הקהל, ומראים כיצד ליצנים משחקים טניס, מתאגרפים או מציגים התעמלות אומנותית". לדבריו, ההומור תמיד היה חלק בלתי נפרד ממנו, ומלווה אותו לכל מקום: "ליצנות לא נשארת רק בתחומי הבמה, אני ליצן גם כשאין לי אף אדום, גם כשאני עם חברים או באמצע דייט. אולי זו הסיבה לכך שאני עדיין רווק", הוא מסכם בקריצה.
משתמשים בליצנות כדי לגעת בנושאים הכואבים והבוערים של החברה
אלה גופר עבוד, חיים עבוד וברק גונן, שמנהלים יחד את להקת התיאטרון "סקפינו", הם לא רק שותפים עסקיים; ברק וחיים למדו יחד באוניברסיטה וכבר יצרו יחדיו תקופה, כשאליהם הצטרפה אלה, אשתו של חיים. שלושתם הקימו את להקת "סקפינו", שמתמחה בתיאטרון מסכות ומופיעה על פי רוב בתיאטרון הסימטה ביפו.
מהו בעצם תיאטרון מסכות?
"תיאטרון מסכות הוא כותרת למגוון סגנונות, בהם משתמשים במסכות. החל מהקלאסיקה של מסכות הדל'ארטה מתקופת הרנסנס, דרך מסכות אופי מלאות ללא שימוש בקול וכלה ביצירות קרנבליות או מחול עכשווי שבהם עושים שימוש במסכות. למעשה, גם האף האדום של הליצן הוא מסכה. ההתמחות שלנו היא בסגנון הקומדיה דל'ארטה, שמתאפיין במסכות חצי פנים, דמויות אבטיפוסיות וסאטירה".
למה בחרתם להתמקד בקומדיה?
"הדעה הרווחת היא שמטרתה של הקומדיה היא להצחיק ותו לא. אבל בפועל, דרך הקומדיה ניתן לעסוק בנושאים חשובים, כמו רידוד תרבותי, השפעת המדיה על החיים שלנו וגזענות. אנחנו משתמשים במסכה כדי לגעת בדברים כואבים ובוערים, הסאטירה בוקעת מבעד לצחוק".
כמו כל ענף אחר בישראל, לא פשוט להיות בעלים של עסק קטן שמנסה לשרוד, והשלושה מספרים שבתחום שלהם האתגר הוא יומיומי: "בכל שנה מצטרפים לתעשייה עשרות רבות של בוגרי בתי הספר למשחק, וזה מחייב אותנו להיות מעודכנים ולהתחדש, לדעת לקרוא את השוק ולפנות לכיוונים נוספים לצד היצירה, ובראשם הסקטורים החינוכיים והעסקיים".
ההומור נשאר בתחומי העבודה, או מלווה אתכם גם ביומיום?
"ההומור הוא דרך חיים. היכולת לראות את הפן הקומי בכל סיטואציה בחיים מאפשרת לשרוד אותם, והוא בהחלט מלווה אותנו ביומיום - בבית, בזוגיות ובמחשבה".
משפחה בקרקס: איך נראה בית שבו שני ההורים אקרובטים?
"הקרקס הוא תחום צעיר בארץ, אין כאן תרבות קרקסים כמו שיש ברוסיה, סין, צרפת, ארה"ב ומדינות אחרות", אומר יניב, "התחום הגיע לארץ על ידי מספר אמנים שפרצו בעצמם את הדרך, והחלו להופיע וללמד. בעשור האחרון, הקרקס מתחיל לחלחל לתודעה הציבורית - נפתחים יותר ויותר חוגים, קבוצות אמנים ומופעי קרקס וזה נהדר לדעתנו".
מה אתם אוהבים בקרקס?
"הקרקס הוא כנראה התחום היחיד שמביא לידי ביטוי תחומים כה רבים מאמנויות הבמה, והופך אותם לאחד באופן מושלם. הקרקס משלב תיאטרון, מחול, ליצנות, להטוטנות, לוליינות ועוד תחומים רבים נוספים. מעבר לכך, העבודה כאקרובטים מאפשרת לנו לאתגר את עצמנו כל פעם מחדש, לחקור את היכולות שלנו ולשמור על כושר ואורח חיים בריא. חוץ מזה שאף יום אינו דומה לאחר ואי אפשר לומר שיש לנו שגרה", הם מסכימים ומיד מוסיפים: "וכמובן, כיף להופיע מול קהל, לשמח אנשים ולהפתיע אותם".
מהם האתגרים בעבודה?
"קודם כל, אנחנו חייבים לשמור על כושר ועל משמעת אימונים; העבודה דורשת כוח פיזי רב, ועם השנים זה נהיה קשה יותר. בנוסף, מאחר ואנחנו בעצם משמחים אנשים, אנחנו חייבים להיראות שמחים תמיד, גם כשבפועל זה לא תמיד המצב. מעבר לכך, לא קל לגדל ילדים ולנהל חיי משפחה כשאין שגרה, אבל אנחנו מסתדרים. בתקופות מסוימות בשנה, הילדים שלנו גדלים כמו 'ילדי פסטיבלים'".
ומה לגבי הזוגיות?
"שילוב בין עבודה וזוגיות הוא תמיד מורכב. חשוב לדעת להפריד את החיים האישיים ואת העבודה, להקפיד על תקשורת טובה ולאפשר לכל אחד מהצדדים לפתח גם עצמאות עסקית. אנחנו לא עובדים יחד 24/7, אבל כשאנו עובדים יחד הילדים בדרך כלל איתנו, וזה דווקא מחזק את התא המשפחתי".