"אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי" הוא משפט שבהחלט אפשר להתווכח עליו, אבל על העובדה שעד לפני עשרים שנה בערך המונח "בין 14:00 ל-16:00" היה בגדר פרה קדושה ומנומנמת שאין עליה עוררין, אי אפשר להתווכח. שפופרות הטלפון היו מורדות מכנן, ילדים נמרצים היו נכלאים בחדרם במקום לשחק בחוץ (כן, גם זה היה קיים פעם) וחלק מהאנשים העובדים וברי המזל היו נשכבים על המיטה ומניחים ראש, ככה, באמצע היום. כעבור שעה קלה היו קמים, מתרעננים וחוזרים למקום העבודה. מי שבכל זאת העז להפר את השקט שהשתרר בחוץ, היה ננזף על ידי שכן נרגן שגם טרח לקפוץ בערב, להמשך שיחת הנזיפה עם ההורים.
ושלא יהיו פה טעויות, החוק הקובע כי אין להקים "רעש בלתי סביר" בין 14:00 ל-16:00 עדיין עומד על כנו, אבל במדינה בה עמלים על רכבת קלה ומשתקים עיר שלמה, בונים בניינים על כל אי תנועה ומתייחסים לכל כביש בעל שיפוע קל כאל משטח אימון לרכיבה על סקייטבורד – תנסו אתם להגדיר מהו רעש בלתי סביר. למרות שהקנסות עדיין תקפים – 250 שקלים למרעיש בודד ו-500 שקלים לתאגיד, מעטים האנשים שיעמדו על זכותם לשנת צהריים מרעננת, בשקט מופתי, כשהרוב המוחץ עובד במרץ.
עוד בלימודים וקריירה:
- מה הכי מתאים לכם ללמוד? בחנו את עצמכם
- ניו זילנד במצוקה: דרושים מעצבי שיער - בתמורה תקבלו אפילו אזרחות
- העמותה שעוזרת לנשים לצאת ממעגל העוני: "הפכתי מאפס, למישהי"
בעבר, השקט לא היה נחלתם של הרחובות הצדדיים בעיר. אפילו החנויות השונות ברחובות הכי ראשיים היו מסובבות את שלט הכניסה לשעתיים ונועלות את שעריהן. עד כדי כך היה העוצר הזמני קבוע ומוחלט, שמי שלא הספיק מבעוד מועד לדאוג שאחד מהילדים שלו יקפוץ למכולת, היה נאלץ לשתות את הנס קפה של 16:00 ללא חלב.
המסחר הזעיר בישראל היה הראשון להפר את הסטטוס קוו הנעים, שלא באשמתו. מרגע שהחלו להיפתח עוד ועוד קניונים, עמוסי חנויות מתחרות שנשארו פתוחות רצוף מתשע בבוקר עד תשע בערב, הבינו בעלי החנויות הפרטיות שבשביל לשרוד, הם ייאלצו לומר ביי ביי לסיאסטה האהובה.
הייתם מוותרים על המזגן?
בספרד גם התייר הבזבזן ביותר לא יצליח לגרום לבעל חנות להישאר פתוח בעבורו בין השעות 14:00 ל-17:00. בזמן הזה, אנשים נחים, מתרעננים ואוכלים צהריים בברים ובמסעדות. ובאופן אירוני, גם באותם המקומות שמגישים בהם אוכל לא עובדים יום מלא ויוצאים לשנת צהריים. כך שבמקרה ותרצו לאכול בין ארבע לשבע או שמונה בערב, תיאלצו להסתפק במקדונלדס.
הסיבה הרשמית לסיאסטה, שפשטה גם במדינות דרום אמריקה, היא החום הרב בצהריים, המקשה על עבודה יעילה. זו גם אחת הסיבות שהונהגו שעות המנוחה בישראל, אבל מאז שיש מזגן בכל בית ולא רק בבנקים – גם הטיעון הזה כבר לא תופס כאן.
ואפרופו חום – מה לגבי השלאפשטונדה היקי המפורסם? גם בגרמניה ובאוסטריה שעות המנוחה כבר לא מתרחשות כבעבר. המהפכה התעשייתית והקצב המהיר של העולם המערבי לא מתיישבים עם התפיסה הזו. לעומת זאת, כבר לפני מספר שנים הפנימו כמה מהחברות הגדולות בגרמניה, בזמן שהן נשענות על מחקרים שונים, כי מנוחה באמצע היום דווקא טובה לעובדים ומסייעת לרענן ולחדש את האנרגיות שאבדו. "אופל", "לופטהנזה" ואחרות מספקות לעובדיהם חדרים מיוחדים בהם אלה יכולים לחטוף תנומה קצרה או סתם להניח את הראש.
לעומת זאת, באופן לא מפתיע, העובד הישראלי עובד יותר שעות מכל עובד אחר בעולם המערבי ואינו מתוגמל בהתאם. השחיקה הגדולה, שבוע מלא ואינטנסיבי של חמישה ימים, בייחוד בעידן בו העבודה גולשת שוב ושוב אל מחוץ לשעות העבודה המוגדרות, יוצרת מצב בו מידת היעילות שלנו מוטלת בספק.
אפילו אותה הפסקת צהריים לטובת ארוחה, נמשכת לעתים עשר דקות בודדות, בגלל הרצון להספיק יותר ובגלל תחושת רגשות אשם שמלווה רבים מאיתנו כשאנחנו לוטשים עיניים אל ערימת המשימות שעוד מחכה לנו. קשה לנו להפנים את עניין הכמות והאיכות, שאם נרפה קצת מהדוושה וננקה את הראש נחזור בכוחות מחודשים לזירה, ושכולם רק ירוויחו מכך.
מיטה לכל עובד
אז האם כדאי להילחם ולהחזיר את הבין שתיים לארבע המיתולוגי? אפשר לנסות, אבל רוב הסיכויים שמלבד עמוד מלא לייקים וממים בפייסבוק לא נתקדם הרבה בכיוון. כיום, כשרובנו ישנים בלילה כפיות עם הטלפון הנייד שלנו, קשה להאמין שמישהו מאיתנו יצליח באמת לישון צהריים ולהתנתק טוטאלית מהאימייל והוואטסאפ למשך שעתיים. לכן, המודל הגרמני של חדרי מנוחה במקומות העבודה, נשמע ריאלי בהרבה. למרות שנדמה לרגע שההספק שלנו כעובדים ייפגע, מאגרי האנרגיה – הפיזיים והמנטליים יתמלאו מחדש ויתר שעות העבודה יהפכו לאפקטיביות בהרבה. וכן, עובדים בהחלט יכולים לדרוש, למחות ואולי לקבל חדרי מנוחה, עם מיטות וספות נוחות, שכיום הן בעיקר נחלתן של חברות הייטק עם מגלשה במקום מדרגות.
ומה לגבי אותו שנ"צ אמיתי ומתקתק? זה עם השקט הנפלא בחוץ ועיגולי הרוק על הכר? אותו נמשיך לשמור ולשמר בסופי השבוע, לפחות שם, אף אחד לא ייקח אותו מאיתנו.