בישראל חיים כיום כ-150 אלף איש המאובחנים עם מחלות פסיכיאטריות קשות. 27 אלף מהם מוגדרים כבעלי מעל ל-40% נכות, וזכאים לסל שיקום מהביטוח הלאומי, הכולל סיוע בדיור, תעסוקה, פנאי והשכלה. ההתייחסות לשילוב בעלי מוגבלויות בעולם התעסוקה ברמת השיח ובפרקטיקה, היא בעיקר לבעלי מוגבלויות פיזיות, ונושא המוגבלויות הנפשיות נזנח מעט. לכבוד "יום בריאות הנפש העולמי" שחל בחודש שעבר, החלטנו לבדוק למה זכאים בעלי מוגבלות נפשית במקומות עבודה, ואיך ארגונים יכולים להיתרם על ידי שילובם?
מטרת "חוק שוויון הזדמנויות לבעלי מוגבלויות" היא להבטיח את זכותם של אנשים עם מוגבלות להשתתפות שוויוניות בחברה בכל תחום, כולל תעסוקה, ולתת מענה הולם לצרכיהם המיוחדים כדי שיוכלו לחיות בכבוד, בעצמאות ולמצות את יכולותיהם. המוגבלות מתייחסת ללקות פיזית, קוגנטיבית או נפשית קבועה או זמנית. מדינת ישראל קבעה שאנשים עם מוגבלות מהווים אוכלוסייה מועדפת בתעסוקה, על מנת לייצר העדפה מתקנת. עו"ד הדס רקח-דביר, ראש מחלקת דיני עבודה ושותפה במשרד עו"ד שבלת, מציינת כי בשנים האחרונות היו לא מעט פסיקות הנוגעות לשילוב בעלי מוגבלויות בתחום העבודה. אחת הפסיקות מ-2014 דנה בנושא ההתאמות שנדרשות להיעשות על ידי המעסיק במקום העבודה, על מנת לאפשר לשלב את בעלי המוגבלויות. התאמות אלו כוללות בין היתר גמישות בשעות העבודה, בהיקף המשרה, ליווי של מנטור כשהעובד נקלט למקום העבודה ועוד.
"החקיקה בישראל אוסרת על אפליה בכל הליכי המיון לעבודה. החוק מאפשר למעסיק לשאול מועמד שאלות שקשורות למוגבלות, אם המטרה היא איוש של התפקיד לצורך מתן ייצוג הולם או כדי להבין מה הן ההתאמות שיידרשו. במוגבלות נפשית ישנן תקופות ארוכות של תפקוד תקין לצד תקופות של משבר וירידה בתפקוד. משרד העבודה מציין שעבודה תורמת לחוסן הנפשי של בעלי מוגבלויות אלו", אומרת עו"ד רקח-דביר.
בעולם התעסוקה חברות נמצאות בתחרות עצומה וחייבות לייעל תהליכים ולשפר תוצאות. ולכן, מדוע שחברות ייקחו על עצמן שילוב של בעלי מוגבלויות, גורם שלא יביא בהכרח לעמידה במטרות אלו? "החוק קובע חובה של ייצוג הולם לאנשים עם מוגבלויות. לפני מספר שנים יצא צו הרחבה שמחייב את כל המשק. החוק מתייחס לאלו המעסיקים למעלה מ-25 עובדים אשר מחויבים לייצוג הולם עם ביצוע התאמות. לגבי מי שמעסיקים מעל 100 עובדים יש צו הרחבה המחייב להעסיק אחוז מסוים של אנשים עם מוגבלות בכלל", אומרת עו"ד רקח דביר ומוסיפה כי אין סנקציות למי שלא עומד בתנאים אלו, "אולם החקיקה מעלה את המודעות לנושא וקיימות פסיקות בשנים האחרונות בבתי דין לעבודה בנושא של אפליית בעלי מוגבלויות ופיצוי לעובדים שלא ביצעו עבורם התאמות כנדרש".
איך המדינה מסייעת למעסיקים לשלב בעלי מוגבלויות?
"ישנם מרכזי תמיכה למעסיקים, השתתפות של המדינה בהתאמות הנדרשות לחברות מסוימות, בעיקר כאשר מדובר בהתאמות פיזיות, שירות ליווי בתעסוקה נתמכת לעובד, שכר מינימום מותאם לאנשים עם מוגבלות ובפיקוח משרד העבודה. בנוסף, במסלול תעסוקה של משרד העבודה יש מענקים כספיים שניתנים למפעלים, ובמקומות עבודה מעל 100 עובדים יש אחראי על קידום תעסוקת אנשים עם מוגבלות".
אם מקום עבודה מגלה לאחר תקופה מסוימת שעובד סובל מבעיות נפשיות, יש לו עילה לפטר אותו?
"אסור לפטר בגלל מחלה נפשית, כי אז זה נחשב לאפליה, אלא אם כן יש אישור של רופא תעסוקתי שמראה שהאדם לא כשיר בכלל לעבודה. כמו לדוגמה מקרה שבו אי אפשר היה להעסיק רוקחת בגלל מחלה נפשית. בית הדין הארצי קיבל את עמדת החברה משום שהיה מדובר באישה שסובלת ממצוקה נפשית, היו לה פחדים וחרדות בעבודה מול קהל, כשזו למעשה מהות התפקיד, שדורש אחריות עצומה. כל מקרה נבחן על פי נסיבותיו".
כמו בישראל, גם במדינות רבות בעולם קיים איסור על אפליית בעלי מוגבלויות. בארה"ב ובאנגליה קיימת חובה לבצע התאמות עבור אנשים עם מוגבלות, כגון: מתן הפסקות, הענקת טיפול נפשי, מתן טיפול רפואיים אחרים, התאמת התפקיד או שינוי המקום הפיזי של העבודה. איסור האפליה באנגליה, כמו בישראל ובארה"ב, חל גם בהליך גיוס עובדים.
גם בקנדה חל איסור על אפליה של אנשים עם מוגבלויות, כאשר ההגדרה כוללת גם אנשים עם מוגבלות נפשית. אי ביצוע התאמה נחשב לאפליה אסורה, והחובה לביצוע ההתאמות חלה כל עוד אינן מטילות נטל כבד מדי על המעסיק. פיטורי עובד עם מוגבלות מותרים כל עוד הפיטורים נעשו ללא קשר למוגבלותו ועובד לא יכול להצדיק התנהגות בלתי הולמת על ידי המחלה הנפשית שלו.
הסטיגמה עדיין קיימת בעולם התעסוקה
"יש טווח גדול של רמות תפקוד בקרב פגועי נפש, מרמת תפקוד נמוכה לגבוהה ועד לאנשים שמתנהלים באופן עצמאי. השילוב של מערכות שיקום ותוכניות שיקום יחד עם תרופות פסיכיאטריות, שהפכו ליותר מדויקות עם פחות תופעות לוואי, מאפשר לקיים אורח חיים תקין כמעט באופן מלא, חיים בקהילה עם משפחות ועבודה בעבודות נורמטיביות לחלוטין", אומר עופר מלאכי, מנהל תחום תעסוקה בעמותת אנוש - העמותה הישראלית לבריאות הנפש, אשר הוקמה לפני 40 שנה, במטרה לסייע למתמודדים עם מגבלה נפשית ולבני משפחותיהם.
במהלך השנים, פיתחה העמותה שירותי שיקום חדשניים ופורצי דרך, המבוססים על התאמה אישית ועל ערכי גישת ההחלמה, המאפשרים לאדם לחיות חיים מלאים ובעלי משמעות. כיום מפעילה אנוש למעלה מ-70 מרכזי שירות למתמודדים ומרכזי ייעוץ וסיוע לבני משפחה בכל רחבי הארץ. לעמותה כ-700 עובדים מקצועיים ומאות מתנדבים, המספקים מענה בתחומי דיור, תעסוקה, חברה ופנאי וייעוץ למשפחות. בתהליך השיקום מושם דגש על השתלבות המתמודד בסביבה שבה הוא חי ועובד, תוך התייחסות מקצועית לא רק אליו כפרט, אלא גם למשפחתו ולחברה הסובבת אותו. התהליך מעוצב כך, שיעניק לאדם תחושת שייכות לקהילה, ביטחון ותקווה. ב-24 בנובמבר תקיים העמותה את ערב ההתרמה השנתי, שכל הכנסותיו יופנו לתמיכה במגוון שירותי השיקום, אותם מעניקה 'אנוש' למתמודדים עם מגבלה נפשית, לבני משפחותיהם ולמאבק בסטיגמה.
האם יש גם שוויון בגובה המשכורות?
"יש כל מיני התאמות של משרד הכלכלה, אך כמדיניות אנו מכוונים לפחות לשכר מינימום", אומר מלאכי. "רוב המעסיקים בתחום הם מעסיקים קטנים, כי בחברות גדולות הגיוון התעסוקתי של בעלי מוגבלויות הוא מאוד רחב ומורכב. בסך הכול אנו רואים רצון מצד המעסיקים ולא נתקלים בסירובים מהותיים, אך כמובן זהו תחום שיש בו מורכבות".
מעסיקים לא חוששים לקלוט עובדים עם מוגבלות נפשית?
"אני לא אגיד שהחשש לא קיים, הסטיגמה קיימת ויש עדיין הרבה עבודה לעשות בנושא, אך אנו נמצאים במקום טוב יותר בזכות דיונים בנושא באמצעי התקשורת, בסרטים שנעשים בנושא וכו'. עם זאת, שוק העבודה דינמי ויש חסמים שקיימים באופן טבעי בשוק העבודה. בחלק מהמקרים מקבלי השירות שלנו מבקשים שנהיה בפרונט, ולעיתים הם מעדיפים להצניע את המוגבלות ומבקשים שנפעל רק מאחורי הקלעים".
אם אדם לא חושף את מוגבלותו במעמד הריאיון, זה לא נחשב שהוא מסתיר מידע מהמעסיק?
"לאדם יש פרטיות וזכותו להחליט מה הוא חושף, כמו שלא חייבים לציין את הגיל, כך לא חייבים לחשוף מוגבלות נפשית. במקומות שבהם נדרש אישור רפואי ונדרש ויתור על סודיות רפואית בעבודה, העובד או המועמד חייב להיות חשוף. במקומות שבהם לא נדרשת חשיפה, אף אחד לא חייב לדעת".
האם שיעור ההעסקה של בעלי מוגבלות נפשית זהה לזה של בעלי מוגבלות פיזית?
"המחלה 'השקופה' מורכבת יותר להתמודדות. למעסיקים יש יותר סימני שאלה מול מועמדים שמתמודדים עם בעיות בריאות הנפש, משום שלא רואים את הדבר הזה בעיניים, זה יותר מאתגר וקשה. כל מקרה של אלימות שבו היה מעורב פגוע נפש, פוגע מאוד באוכלוסייה הזו, כי הוא מייצר תדמית רעה. אני יכול לומר שבקרב האנשים שאנו מלווים ונותנים שירותים כמעט ואין מקרי אלימות קשים, ובכלל יש מעט מאוד מקרי אלימות אצל אנשים שמקבלים שירות ליווי פסיכיאטרי ושיקומי, לעומת אצל אלו שלא מקבלים שירות".
איזו תרומה עובדים בעלי מוגבלות נפשית יכולים להביא לארגונים?
"יש מתמודדים שייכנסו לתפקיד ויעשו את עבודתם באופן מדהים ויהיו מסורים לתפקיד, יש לויאליות יותר גבוהה - הם מחזיקים זמן רב במקום העבודה ומכירים בערך של לצאת לעבודה ולשמור על שגרת יומיום. המעסיקים שעובדים איתם מדווחים על הירתמות גדולה של העובדים לסייע ולתמוך. זה מביא המון חמלה ואנושיות לארגון".
מה יכול לסייע לשלב יותר פגועי נפש במקומות עבודה?
"בעיקר מודעות של המעסיקים. יש לנו פרויקט שנקרא 'דו שיח', האנשים שעוברים אצלנו הכשרה, מספרים את סיפור חייהם והתמודדותם עם המחלה בבתי ספר לעבודה סוציאלית, ימי השתלמות של פסיכיאטרים וכו', זו דוגמה לפרויקט שלנו שעוסק בהפחתת הסטיגמה בתחום בריאות הנפש.
ברמת החקיקה, חשוב שיתמרצו ויתמכו במעסיקים בנושא של הקלות במיסוי או בארנונה כדי שתהיה להם כדאיות כלכלית. כשמעסיקים מתחילים לשלב אנשים בעלי מוגבלויות ונוכחים בתועלות גם במעגלים הרחבים יותר, כמו ההשפעה החיובית על שאר העובדים בארגון, הם יעשו זאת ברצון ובאהבה".
"מתייחסת למאניה דיפרסיה שחליתי בה כאל מתנה"
דפנה דרוקר (50) מעצבת גרפית ומאיירת, החלה לסבול ממשברים נפשיים בגיל 18. "לפני שעמדתי להתגייס, עברתי סדנה למודעות עצמית שבה ניתקו אותנו לגמרי מהמציאות. חוויתי בעקבותיה דיכאון גדול, ואמי אשפזה אותי במחלקת נוער בנס ציונה. ברקע היו גם גירושים קשים של הוריי שניהלו מאבקים במשך 11 שנים, הרעילו אותנו אחד כנגד השני ובעצמם התמוטטו כל אחד בתורו - יצאו ונכנסו מאשפוזים. נאמר לי שעברתי אפיזודה פסיכוטית של גיל ההתבגרות. אני זוכרת שהיו לי סיוטים קשים, דיברתי באנגלית ודיקלמתי כל מיני דברים. הסדנה הזו, שבדיעבד הבנתי שהייתה סוג של כת, הייתה הטריגר".
לצבא דפנה לא התגייסה. "מאוד נעלבתי ששלחו לי פטור, כי חונכתי לתרום למדינה. ניסיתי להיאבק אך לא רצו לגייס אותי". דפנה המשיכה בחייה, נקלטה לעבודה במשרד פרסום ובמקביל החלה את לימודיה, שם פגשה את מי שלימים יהיה בעלה. לאחר שנתיים ילדה את תום, היום בן 21, וסבלה מדיכאון אחרי לידה. היא פנתה לפסיכיאטרית וטופלה תרופתית, והדיכאון עבר. בהמשך התגלו קשיי התפתחות אצל תום, הוא אובחן כאוטיסט, עם תסמונת אספרגר ("היום הוא סופר ופילוסוף"). דפנה נכנסה להריון נוסף ועברה הפלה, שגרמה לחוסר איזון הורמונלי ורגשי.
לאחר שנה, כשהיא בת 33, התפרצה אצלה מחלת המאניה דיפרסיה. "עבדתי אז במשרה מלאה כגרפיקאית, והיו לי עליות קיצוניות במצבי רוח, החלטתי שאני רוצה ללמוד מוסיקה והייתי עסוקה בזה אך לא היה לנו כסף לממן את הלימודים. בעלי התקשה להכיל את מה שעובר עליי ולאחר שנה נפרדנו ברוח טובה. מה שפחדתי שיקרה קרה - חליתי והתגרשתי. הייתי חד הורית בלי גרוש, אך קיבלתי עזרה מאימא שלי, עד שהיא נפטרה, ועבדתי כל השנים כשכירה. היום אני מתייחסת למחלה שלי כאל מתנה".
איך המחלה פגעה ביכולת העבודה שלך?
"כשלא הייתי מאוזנת היה לי קשה לתפקד, אך כשקיבלתי טיפול תרופתי מאזן חזרתי לעבוד ברגע שיכולתי. לקח זמן עד שהוכרתי כנכה וקיבלתי תמיכה מביטוח לאומי. האשפוז השלישי שלי היה ב-2007, הייתי מטולטלת בין מאניה לדיפרסיה, חשבתי שאני מסוגלת לתקשר, צעדתי קילומטרים בלילות, לא יכולתי להתרכז בעבודה באותה תקופה, והתקשיתי לטפל בבן שלי. הגעתי למצב שאני זקוקה לאשפוז. אחרי שיצאתי משם אמרתי לעצמי שזה האשפוז האחרון ואני אעשה הכול כדי שלא יקרה שוב. עברתי תהליך שיקום ארוך וכיום כבר 13 שנה שאני מאוזנת ומנהלת חיים נורמטיביים".
דפנה מספרת שהיא שכעת היא במצב שהיא שולטת במחלה ולא המחלה שולטת בחייה. "אחרי האשפוז הייתי בדיכאון ולא יכולתי לתפקד, התחלתי לקבל שירותי סל שיקום באמצעות עמותת אנוש. נכנסו לחיי עובדת סוציאלית ומדריכת שיקום שממש פיזית הוציאו אותי מהמיטה, והחזירו אותי לעבוד. רכשתי חברים חדשים וקיבלתי בחזרה את הביטחון העצמי שאבד לי. בהתחלה לא חזרתי לעבוד במקצוע כי לא היו לי את הסבלנות והריכוז שנדרשו ממני. עבדתי כשכירה במרכז טלפוני של חברתzer4u במשך 3 שעות ביום במסגרת עבודה נתמכת, כלומר 9 שנים לא עבדתי במקצוע שלי. ידעו שם די מההתחלה על המצב וקיבלו אותי כבעלת מוגבלות כחלק מהאג'נדה החברתית שלהם, הייתי המתמודדת היחידה אבל הוכחתי שזה אפשרי ומשתלם לשני הצדדים".
אלו התאמות עשו במקום העבודה כדי שתשלבי?
"בהתחלה עבדתי 3 שעות ואחרי זה התקבלתי כשכירה ועבדתי רק משמורת בוקר, כמו משרת אם. בעבודה עצמה השתדלו לא לדרוש ממני יותר מדי ולא להלחיץ אותי. הדלת של המנהלת הייתה פתוחה בפניי, אם היה לי קשה לתפקד אמרתי שאני לא יכולה לעבוד היום והיא הייתה משחררת אותי. עם זאת הוכחתי שאני מסורה לעבודה ועבדתי בתקופות קשות כשאימא שלי הייתה מחוסרת הכרה חצי שנה, וכשאבא שלי נפטר".
בשנה התשיעית לעבודתה החלה דפנה לקבל ליווי תעסוקתי מאנוש, ששיקף לה שהיא לא מממשת את הכישורים שלה והיא החליטה לחזור לתחום שבו התמקצעה. "השנים שעברו ניתקו אותי מהמקצוע, בינתיים התוכנות השתנו והמקצוע הפך להייטקי, הייתי זקוקה לידע. לאחר שלמדתי קורס בתחום, הצלחתי למצוא עבודה במקצוע שלי. לאחרונה מצאתי עבודה בבית דפוס קטן ואני מאוד מאושרת שחזרתי לעבוד במקצוע, במשרה חלקית. במקביל, אני מנסה לפתח קריירה עצמאית כמרצה וכגרפיקאית בעקבות קורס דו שיח שעברתי השנה - קורס שהעצים אותי ושבו עיבדתי את סיפור חיי, למדתי ממנו והפכתי אותו למוצר, להרצאה. כדי לשמש השראה למתמודדים ולבני משפחותיהם".
המחלה שלך גם תורמת באופן ישיר או עקיף לעבודה?
"ידוע שהרבה אמנים סובלים מבעיות נפשיות, אני גם משוררת והוצאתי ספר שירה. יש בי רגישות גדולה והיא מאפשרת לי להיות אמנית, זו החבילה שקיבלתי – רגישות, יצירתיות וסיכוי להיות בחוסר איזון, לכן חשוב לקבל טיפול ולקחת תרופות. יש אנשים שלא ניגשים לקבל עזרה וחבל, כי יש חוק של בריאות הנפש ומשרד הבריאות מתקצב את הטיפולים והתרופות, צריך להיפטר מהבושה ולקבל את מה שמגיע לנו".
"כולם מרוויחים, גם המעסיק וגם העובד"
אחת הרשתות הקמעונאיות שמעסיקה באופן קבוע עובדים מוגבלים פיזית ונפשית היא רשת סופר פארם, גלוריה מנהלת מסחרית בסופר פארם סניף קניון רוטשילד בראשון לציון מספרת על אלכס (40), עוזר מחסנאי בסניף בחצי שנה האחרונה, הסובל מקשיים חברתיים ונפשיים, גמגום ובעיית התפתחות. "אלכס הוא לא העובד הראשון שסובל ממגבלה נפשית ואני מקווה שגם לא האחרון. לפני אלכס היו לי שני עובדים, אחת מהם תשושת נפש ומאושפזת בבית חולים ובכל פעם שהיא משתחררת אנחנו מחזירים אותה לסניף בשמחה. גם בתפקידים ניהוליים ברשת יש אנשים שסובלים ממוגבלויות".
באילו תפקידים בעלי מוגבלויות נפשיות יכולים להיקלט?
"זה בעיקר תלוי במוגבלות וביכולות שלהם. אלכס למשל עובד בצוות אבל הוא לא יכול לתת שירות ללקוחות ולכן עובד כמחסנאי. כשהם מגיעים אלינו, אני בודקת איך לשלב בסניף. יש כל מיני תפקידים ותמיד אפשר למצוא משרה שמתאימה בדיוק לאותו עובד, בהתאם למוגבלותו".
האם קליטה של עובד מוגבל יכולה לפגוע בתפוקה של העבודה?
"כשמיכאל, עובד אחר בעל מוגבלות, התאשפז - זה פגע במחסנאי שנאלץ לעשות עבודה של שניים לבדו וסבל מכאבי גב. כשיום אחד אלכס נתקע במעלית, נאלצנו לעשות מבצע לחלץ אותו, מנהל הסניף והעובדים דיברו איתו כדי שלא ייכנס להיסטריה, עד שהגיעה חברת האחזקה של הקניון. הסיטואציה הזו אמנם נטרלה את הסניף מעבודה, אבל מצד שני אנו לא מתייחסים לזה כאל פגיעה אלא רואים את רגישות הצוות לאלכס. אני כעובדת רוצה להיות במקום עבודה שעונה לעקרונות האנושיים שלי. נכון שאנו באים לכאן להשתכר אבל אנו מבלים כאן שעות ארוכות".
אילו התאמות עשיתם על מנת לקלוט את אלכס?
"אנחנו מקדישים לאלכס ולחונכת שלו, איתה אנו בקשר שוטף, זמן רב יותר מאשר לרוב העובדים. במשובים שאנו נותנים לו, אנו מגלים שיש פער בין הדרך שהוא רואה את עצמו בעבודה לבין איך שאני רואה אותו, ואנו עובדים לגשר על הפער הזה. שעות העבודה כאן הן במשמרת של 8 שעות, לעובד מיוחד - בהתאם למוגבלות - מצמצמים כמות שעות, מתייחסים בסלחנות לאיחורים, אבל תמיד מתקשרים לבדוק שהכול בסדר, ובכלל מעגלים לו יותר פינות. יש הרבה עבודה מאחורי הקלעים, יחד עם זאת הוא מקבל את כל התנאים הסוציאליים כמו כולם, ומשתכר לפי השכר שמקובל במשק".
מה התרומה של קליטת עובדים בעלי מוגבלות נפשית לארגון?
"אלו עובדים בעלי מוסר עבודה בין הגבוהים שפגשתי, תמיד מגיעים בזמן ומתייחסים ברצינות לעבודה, לא מפספסים, מכבדים ומעריכים את ההזדמנות שנותנים להם, ועושים את העבודה על הצד הכי טוב שיש במסגרת המוגבלות שיש להם. בנוסף, שאר העובדים מעריכים את מקום העובדה בגלל שהוא משלב גם עובדים מוגבלים והם רוצים להשתייך לארגון שיש לו ערכים. כשהעובדים מקבלים בחמלה ורגישות עובד מוגבל כמו אלכס, זה הופך להיות מעין משפחה. לדעתי כולם מרוויחים, גם המעסיק וגם העובד".