אם יש דבר אחד שהקונסנזוס לגביו חובק חוקרים מהאקדמיה, אנשי תקשורת ופוליטיקאים מכל קצוות הקשת הפוליטית הרי זה קיומה של אפלית שכר ארוכת שנים בחברה הישראלית — בין נשים לגברים, בין יהודים לערבים ובין אשכנזים למזרחים. קביעה זו הובילה לעיצוב השיח בישראל בדבר אפליה חברתית. תנועות עממיות ומפלגות פוליטיות קמו על בסיס ההבטחה לתקן את המעוות ולפעול למען השוויון; פעילים חברתיים ועיתונאים בנו קריירות על מלחמה באפליה; וספרים, סרטים ותחקירים עיתונאיים התייחסו לקיומו של אי השוויון כאל נקודת מוצא שאין לערער עליה. האם ייתכן שכולם טעו?
פרופ' סטיבן פלאוט, כלכלן מאוניברסיטת חיפה, מאתגר את הפרדיגמה השלטת הזאת במאמר פרובוקטיבי שנקרא "המיתוס של אי שוויון אתני בישראל" (The Myth of Ethnic Inequality in Israel). במאמר טוען פלאוט, הידוע כבעל תפישות שמרניות וימניות, כי התפישה הרווחת לגבי פערי ההכנסות על רקע אתני בישראל אינה אלא מיתוס ושהחוקרים שמפיצים אותה הם שרלטנים.
"לסוציולוגים ולאנשי מדע המדינה יש אובססיה בכל הנוגע לפערי שכר בין אשכנזים למזרחים ובין יהודים לערבים, אבל האנשים האלה כנראה לא אובססיבים מספיק כדי להפשיל שרוולים ולעשות עבודה אמפירית רצינית וניתוח סטטיסטי, כי זה מצריך הכשרה ומאמץ", יורה פלאוט בשיחה עם מגזין TheMarker. "העובדה שיש קבוצה שטוענת לאפליה עוד לא הופכת את הטענה הזאת לנכונה. אם אכן יש אפליה, היא צריכה לקבל תוקף מדעי ולא להיות מונעת מתחושות", הוא אומר, ומתכוון בין השאר לדו"ח השנתי שפרסם בינואר מרכז אדוה ומאשש את דפוסי הפערים. לפי הדו"ח, אשכנזים ילידי ישראל משתכרים בממוצע כ־20% יותר ממזרחים בני הדור השני וכפול מערבים ישראלים.
ממצאים המעידים על פערי הכנסות ואפליה עדתית מפורטים גם במחקר שפרסם ב־2013 פרופ' מומי דהן מהאוניברסיטה העברית, אשר בחן את הנתונים לפי משק בית. דהן מצא כי ההכנסה נטו של משק בית שבו מוצא האב ממדינה באסיה או אפריקה הוא כ־74% בלבד מזו של משק בית שבו מוצא האב הוא מאירופה או מאמריקה. ממחקר אחר של המכון הישראלי לדמוקרטיה עולה כי רמת השכר של עובדים יהודים גבוהה ב־40%־60% מזו של עובדים ערבים, וזאת גם כאשר הם מועסקים באותו תחום ובעלי השכלה זהה. אף על פי שבין המחקרים קיימים הבדלים מסוימים, הם מציגים דפוסי פערים דומים.
פלאוט מותח ביקורת חריפה על המתודה של המחקרים הללו, ומציג דרך שונה לבחינת הנתונים שבה נמחקים פערי ההכנסות ובמקרים מסוימים תמונת ההכנסות אף מתהפכת. "הבעיה עם הגרפים של מרכז אדוה — וזה נפוץ בכל הגופים שמשתמשים בסטטיסטיקה — היא שהם זורקים מספרים חסרי משמעות", הוא אומר. "מחקרים כאלה מסתכמים במדידה גולמית של הכנסה ולא מביאים בחשבון גורמים כמו גיל ורמת השכלה וגם לא את העובדה שהאוכלוסיות המושוות שונות מאוד זו מזו.
פלאוט טוען שכאשר השווה רמות הכנסה במדידה גולמית, קיבל פערים גדולים אפילו יותר. "אבל לא כך צריך להשוות", הוא אומר. "למשל, אם מזרחים הם אוכלוסייה צעירה בהרבה, בממוצע, מאשר אשכנזים — והם אכן כך — אזי הנתונים הגולמיים משווים אוכלוסייה מזרחית צעירה לאוכלוסייה אשכנזית מבוגרת. מהשוואה כזאת לא ניתן להבין אם פער ההכנסות נובע מפער אתני או מפער ביכולת ההשתכרות של קבוצות גיל שונות. כשמשווים יהודים עם מוסלמים גורם הגיל חזק עוד יותר, כי הגיל החציוני באוכלוסייה היהודית הוא 31, ובקרב המוסלמים הוא רק 19".
הצברים הם המקופחים האמיתיים
גורם נוסף שפלאוט נשען עליו כדי להסביר את ההטיה המובנית במחקרים הקיימים הוא השכלה. "נניח שהתברר כי אשכנזי בעל תואר שני בהנדסה מרוויח יותר ממזרחי שנשר מהתיכון. לפער ההכנסות כאן אין שום קשר למוצא אתני, אלא להשכלה. רמות ההשכלה נחלקות בצורה שונה בין מזרחים לאשכנזים, ולכן השוואה פשוטה של הכנסות לא יכולה לשמש כבסיס מחקרי שממנו ניתן להסיק מסקנות בנוגע לפערים על רקע מוצא אתני. לכן השוואה בעלת משמעות בין אשכנזים למזרחים מחייבת השוואה בין תפוחים לתפוחים (משכילים מול משכילים) ובין תפוזים לתפוזים (בעלי השכלה נמוכה מול בעלי השכלה נמוכה)".
האם אינך חושש שאנשים יבטלו את ממצאי המחקר שלך בגלל עמדותיך, כשם שאתה יוצא נגד מחקרים של אנשי שמאל?
"אני לא בטוח לאילו עמדות ימין קיצוני אתה מתכוון, אבל לעמדותי אין כל קשר לתוצאות המחקר. עמדותי שמרניות מאלה של רוב האנשים בסביבה האקדמית שבה אני עובד. זה יצר עלבונות ומתקפות אישיות נגדי ואפילו איום אחד במוות, אבל אני לא חושב שהיה לזה השפעה אמיתית על הקריירה שלי. כשיש ניתוח מחקרי רציני העמדות אינן מפריעות".
אולם נראה כי האופן שבו פלאוט מבטא במחקר את עמדותיו מקשה לבחון את הממצאים שלו ללא סימני שאלה מרחפים מעליהם. במאמרו הוא מותח ביקורת נוקבת נגד מה שהוא מגדיר כ"אובססיה" של התקשורת לגבי אפליית מזרחים וערבים, וטוען כי אפליה זו "זוכה להדים באקדמיה, במכוני מחקר ועל ידי עיתונאים, בעיקר בשמאל". הוא גם משמיץ אישי ציבור מזרחים ומקדיש פרק מיוחד במאמר לקעקוע ההאשמות הנפוצות, לדבריו, להיותה של ישראל מדינת אפרטהייד.
בין השאר, תוקף פלאוט במאמרו את עיתונאי ערוץ 10, אמנון לוי, שעורר הדים בסדרה הדוקומנטרית "הפנים האמיתיות של השד העדתי", ואת הסוציולוג פרופ' יהודה שנהב, ממייסדי הקשת המזרחית. "היבבות של לוי ושנהב בנוגע לאפליה של מזרחים הן מדעיות בערך כמו היבבות של הכומר השחור אל שרפטון בארצות הברית. שנהב הוא אנטי ציוני פנאט, ואת זה כדאי לזכור כשמתייחסים לתרומתו לדיון", הוא אומר. "הן לוי והן שנהב לא ערכו מעולם ניתוח אמפירי של הבדלי הכנסות או כל סוג אחר של פערים בישראל. לוי עשה סרט דוקומנטרי שבו הוא מראיין אנשים ממורמרים. אני יכול למצוא לך אנגלוסקסים שמאמינים שיש בישראל אפליה איומה נגד אנגלוסקסים. אז מה? מה זה מוכיח?".
בתגובה מסר אמנון לוי כי הנתונים שהציג בתוכניתו הם "פרי תחקיר מעמיק, שהצביע על תת־ייצוג של מזרחים בכל תחומי החברה. אם הדרך של הפרופ' להתמודד עם נתונים אלה היא על ידי הכרזה עליהם כיבבות מרירות, אין לי אלא להטיל ספק ביכולת שלו כחוקר להתמודד עם עובדות שלא נוחות לו, דבר המשליך על רצינות המחקר לו הוא טען". את תגובתו של שנהב לא ניתן היה להשיג.