כמה מכם היו רוצים לעזוב הכל, לשנות כיוון בחיים ובקריירה ולהגשים את החלום שלכם? הכירו את לוץ צוני, המוכרת יותר בכינוי שדבק בה בגיל צעיר "לולה", שהספיקה לעשות את זה פעמיים - והכל עוד לפני בכלל שמלאו לה 30 שנה.
אמא של לולה נפטרה כשהייתה ילדה קטנה. מכיוון שאביה היה מחוץ לתמונה, היא גדלה אצל הסבא והסבתא שלה טימוטאו ואלנה, בעיר סלטה שבארגנטינה.
מאז שהיא זוכרת את עצמה היא חלמה להיות בקדמת הבמה. סבא שלה, שהיה איש צבא, חלק איתה את השאיפה לאור הזרקורים וברגע שהתאפשר לו הוא התחיל לעבוד כמורה לטנגו. השניים אהבו מאוד את אמנות הריקוד ומגיל צעיר לולה למדה את כל הסגנונות - בלט, מחול מודרני ועוד. כתלמידה בבית ספר לריקוד, היא הייתה רגילה ללכת לכל מיני אודישנים, עד שיום אחד, כשהייתה בת 14 בלבד, היא שמעה על אודישן יוצא דופן: בקרקס הבינלאומי "לה-קרפה" חיפשו אקרובטית אווירית. היא, שתמיד העריצה אקרובטים שעבדו בקרקס והסתכלה עליהם כעל אנשים ששוברים את תקרת הזכוכית ומבצעים את הבלתי אפשרי, הבינה מיד שזה הייעוד שלה ושהיא פשוט לא יכולה לפספס את ההזדמנות.
"הייתי הכי צעירה בקרקס כשהצטרפתי", היא נזכרת היום, בגיל 29 מדירתה בתל אביב, "למרות הגיל התקבלתי על ידי כולם בחיבוק. רגילים בקרקס לעבוד עם אנשים בכל טווחי הגילים". גם המשפחה שלה קיבלה את זה באהבה ותמכה בבחירה הלא שגרתית, אך יחד עם זאת תמיד אמרו לה שהיא חייבת לחשוב על תכנית ב' – וזו בדיוק הסיבה שכבר בגיל 16 למדה קורס צדדי בבית הספר לקולינריה ואפייה בארגנטינה.
"הייתי הכי צעירה בקרקס כשהצטרפתי. למרות הגיל (14) התקבלתי על ידי כולם בחיבוק. רגילים בקרקס לעבוד עם אנשים בכל טווחי הגילים".
במשך יותר מעשור לולה הייתה חברת צוות קבועה בקרקס שנדד בין ארצות שונות – בעיקר בדרום ובמרכז אמריקה. בכל אותן שנים היא מעידה על עצמה שהתאמנה ללא הפסקה. עם הזמן החלה להרגיש כאבים עזים בברכיים ובכתפיים, כאבים שרק הלכו והחמירו. אחרי שנתיים של סבל, באחד הביקורים במקסיקו, הגיעה לרופא שאיבחן אותה עם פריצת דיסק. הבשורה הזאת מוטטה אותה: "הבנתי שלא אוכל לחזור לקרקס יותר. הייתי רק בת 26, אבל מבחינתי זאת הייתה הקריירה היחידה שלי. לא ידעתי לאן אני יכולה להמשיך מכאן".
כמה שנים מוקדם יותר, כשהעבודה שלה עוד הייתה לרחף על טרפזים באוויר, לולה הכירה לגמרי במקרה את יאיר אנזל - ישראלי שהיה בעיצומו של ה"טיול הגדול" שלו. שניהם שהו באותו מלון במקסיקו וממש כמו בקלישאות - זאת הייתה אהבה ממבט ראשון. וממש כמו בקלישאות שוב - אחרי תקופת חיזור מרגשת, השניים יצאו כל אחד לדרכו עם זיכרון מתוק. מהר מאוד הם הבינו שלא מדובר רק ב"רומן של טיול", ותוך 4 חודשים נפגשו שוב. וכך, במשך שנתיים, ניהלו קשר בשלט רחוק: "החלק הטוב בלונג דיסטנס מבחינתי, היה שכל פעם כשהתראינו ידעו שזה לזמן מוגבל ופשוט ניצלנו את הזמן כדי ליהנות ולבלות כמה שאפשר".
View this post on Instagram
"החלק הטוב בלונג דיסטנס מבחינתי, היה שכל פעם כשהתראינו ידעו שזה לזמן מוגבל ופשוט ניצלנו את הזמן כדי ליהנות ולבלות כמה שאפשר".
כשהגיעה הפציעה שקטעה את קריירת הקרקס של לולה, השניים הבינו שמדובר בלא פחות מסימן להתחיל למסד את הקשר ביניהם – ולולה החליטה לעלות לארץ בעקבות יאיר. "בהתחלה לא חששתי מהמעבר לארץ. הייתי רגילה לנדוד בעולם ואמרתי לעצמי שביקרתי בישראל כבר מספר פעמים כתיירת", היא נזכרת בתחושת האופוריה של ההתחלה, לפני שהבינה עד כמה כצעירה שאינה יהודייה, צפויים לה חבלי קליטה לא פשוטים. במבט לאחור היא מספרת שארבעת החודשים הראשונים היו לא פחות מהלם תרבות עבורה: "לא דיברתי את השפה, לא הבנתי את התרבות ולא הצלחתי למצוא עבודה. מעבר לזה, בגלל שאני לא יהודייה לא יכולתי לעשות עלייה באופן רשמי, וכתוצאה מכך לא קיבלתי ויזת עבודה".
בתוך כל חווית ההגירה, שלא פשוטה לאף אדם, נחתה על לולה בשורה נוספת שפקחה את עיניה: "סבתא שלי נפטרה לפני שנתיים וחצי, היא הייתה כמו אמא בשבילי. זה נתן לי פוש לחזור למקורות שלי". לולה חזרה למתכון שלימדה אותה סבתה לעוגיות אלפחורס המסורתיות. היא החלה להכין אותן בכמויות גדולות ולמכור לחברים. "הייתה הצלחה גדולה והתחלתי להרחיב את קהל הקונים. העליתי פוסט בקבוצת הפייסבוק 'secret tel aviv' ומשם העסק התחיל לצמוח. בנוסף, יש קהילה גדולה של ארגנטינאים בארץ שמשתוקקים כל הזמן לאלפחורסים אותנטיים שמזכירים להם את הבית". לולה ויאיר הקימו עסק כשותפים וקראו לו "Amapola", "פרג" בעברית, שהיה הפרח האהוב ביותר על סבתא שלה.
איך זה להפוך מנערת קרקס לבעלת עסק?
“מדובר ב-2 עולמות שונים לגמרי", היא צוחקת, "אמנם הקרקס נחשב רציני אבל אין בו יותר מדי אחריות. מאז שפתחתי את העסק אני מרגישה שהגעתי לבגרות מסוימת. פתאום אני צריכה לנהל טבלת הזמנות, רישום של הוצאות, מענה תמידי ומהיר ללקוחות. ניהול העסק בכללי זה לא משחק".
אי פעם האמנת שמזה היא תתפרנסי?
"תמיד ידעתי שמשהו טוב יקרה עם התחביב שלי, אבל אף פעם לא ציפיתי שזה יהפוך לעסק ובטח לא לעסק כזה מצליח", היא מודה, "מבחינתי אפיית אלפחורסים זה להרגיש מחוברת לסבתא. לזכור רגעים יפים איתה".
View this post on Instagram
"הייתה הצלחה גדולה והתחלתי להרחיב את קהל הקונים. יש קהילה גדולה של ארגנטינאים בארץ שמשתוקקים כל הזמן לאלפחורסים אותנטיים שמזכירים להם את הבית"
לולה מנהלת עמוד אינסטגרם לעסק שלה, אבל רוב הפרסום מגיע מפה לאוזן – ומתברר שהשמועה עשתה לה כנפיים, ולא רק בארץ: "יש לנו קהל לקוחות עצום בארה"ב, בגרמניה, באורוגואי ובארגנטינה", היא מפתיעה, ומסבירה שהיא אמנם לא עושה משלוחים לשם, אבל לקוחות רבים שרוצים לשמח את המשפחה או החברים בישראל עם אלפחורס, מזמינים דרכה ומשלמים לה באמצעות PayPal. היא אומרת שעבורם זה אמצעי תשלום בטוח ונוח, ולה הוא בעיקר מאפשר להגיע לקהל גדול של לקוחות מעבר לים.
View this post on Instagram
היום לולה נמצאת בתהליך של קבלת אזרחות בישראל וגם העסק ממשיך להתרחב: הם גייסו עוד 4 עובדים נוספים ומתכננים לעבור בקרוב לחנות באבן גבירול, בנוסף לחנות המקוונת.