הסרטון שהזניק את קבוצת ההומור הדתית אנדרדוס נפל עליה כמעט במקרה. חבר הקבוצה מתן צור שמע את הלהיט של בני בשן "אחלה חמודה", וחשב שהמילים מזכירות לו משהו. תוך זמן קצר התגבש הרעיון למילים, בניית שוטים, שילוב פאנצ'ים, והתוצאה היא "אחלה חסודה": קליפ מצחיק בטירוף שזכה ליותר מ-300 אלף צפיות ביוטיוב, ופרץ אל לב הקהל עם מילים כמו: "את אחלה ואת חסודה / את אחלה חסודה / גרביים! עט-עיפרון! / גן סאקר! .../ רואה אותך רוקדת בשביל ילד במצוקה / ותוך כדי הכל את חסודה / ... אתמול בגן סיפרתי לך על שרגא / התלמיד הכי מוצלח בישיבה / אמרת 'גם אם זה שבח, זה אבק לשון הרע' / קיימת בי את מצוות התוכחה / את אחלה ואת חסודה / את אחלה חסודה".
"הופתעתי שגם הציבור החילוני התחבר מאוד ל'אחלה חסודה', אפילו שיש בו הרבה ניואנסים על ההווי הדתי, שחילוני ממוצע לא יבין", מספר צור, שגם ביצע את השיר. הוא לוהק לתפקיד כי "הוא הכי חמוד וחסוד למראה", כפי שמסביר חברו ללהקה אשר בן אבו. "וגם נעמה קליינמן שיחקה את תפקיד החסודה באופן מושלם".
אז אחרי שהכרתם את "אחלה חסודה", תכירו גם את אנדרדוס: יאיר יעקובי (29), נשוי, עוסק בתחום מערכות המידע; נדב נוה (27), נשוי ליעל (שגם מצלמת יחד איתו את המערכונים) ואב לתינוק, יוצר קולנוע עצמאי, ובמקביל מחנך בתיכון הדתי ראשית עירוני ח' בתל אביב; אשר בן אבו (29), רווק, מוזיקאי, בוגר בית ספר רימון במגמת הלחנה לקולנוע, בעבר עסק בחינוך והוראה, והוא שוקל לשוב לכך; הצעיר שבחבורה הוא מתן צור (24), מתגורר בלוד ("כל עוד לא נפגעתי מכדור תועה", לדבריו), נשוי ואב לבן. צור גם כותב בעלון השבת הפופולרי "עולם קטן", במגזין החודשי שיוצא תחת אותו מותג, וגם ב"מקור ראשון". בנוסף לכך הוא סטודנט לתסריטאות בסם שפיגל ויוצר בבמות אינטרנטיות שונות, בעיקר במסלול הקומי.
הארבעה מגיעים מהמגזר הדתי-לאומי, רובם יוצאי ישיבת ההסדר בקריית שמונה, שהכירו אחד בכישרון השני, החלו לגלגל את הרעיון, עד שבתחילת 2012 הוציאו אותו לפועל. הם העלו סרטונים קצרים והומוריסטיים ליוטיוב במסגרת ערוץ רשמי שפתחו לשם כך, וההצלחה מיהרה להגיע, בעזרת השם.
"לא תיארתי לעצמי שזה יתפוס כל כך מהר", אומר יעקובי. "מאוד האמנתי בחבורה הזו, אבל עדיין לא שיערתי שהתגובות מהציבור יהיו בעלות נפח כזה. אני יכול לומר לך שהפסדתי כמה וכמה פחיות קולה בהתערבויות עם מתן על מספר הצפיות שיהיו לקטע כזה או אחר. בדיעבד זה באמת נראה הגיוני, מאחר שזו נישה שכמעט ולא נתפסה על ידי אף אחד, ובטח שלא בעקביות שבה אנו מקפידים להוציא חומרים".
פרודיה על מכירת כסאות בבית כנסת
אם במקרה עוד לא נפלתם בקסם, נספר שעד היום צברו בסך הכל הסרטונים של "אנדרדוס" כמעט 3.5 מיליון צפיות ברחבי היוטיוב, מספר מרשים למדי במונחים מקומיים. בפלייליסט, בין השאר: פרודיה על מכירת הכיסאות בבתי הכנסת לקראת החגים, משל מדובר בכרטיס לקולנוע; בחור דתי שנשאל על ידי בחור חילוני בשבת איך מגיעים למקום מסוים ברכב, ומנסה לענות לו ברמזים; אדם דתי שמוצא בשבת שטרות כסף על המדרכה ומנסה להעביר אותם למקום מסתור; ועוד דברים שיוכלו לקרוע מצחוק את הצופה הדתי, הבקיא בניואנסים הרלוונטיים, אך להותיר את הצופה החילוני הממוצע מגרד בפדחתו ומנסה להבין מה הפואנטה.
"זה קצת חבל לי לפעמים, אבל מצד שני זה גם מה שנותן לנו את הייחודיות והמקום שלנו", אומר בן אבו על המגבלה המגזרית, "אני אשמח אם מערכון שלנו יובן לכמה שיותר אנשים, אבל לא אתאבד על זה. מצד שני, לא נעשה מערכונים יותר מדי פנים-מגזריים, על פרטי הלכות שרק קהל מצומצם יבין. אני חושב שהמנגנון של הומור הוא זהה בכל מקום, ואם המנגנון טוב אז זה יצחיק. יכול להיות שבעתיד, באיזושהי מסגרת, עוד ייצא לנו לעשות מערכונים שפונים גם לקהל לא דתי. אגב, לאחרונה כמה חברים חילונים שלי מרימון החמיאו לי בפייסבוק על המערכונים".
יצרתם נישה חדשה: דתיים לאומיים שלא מפחדים להצחיק.
"תראה, אני חושב שבעניין ההומור יש פשוט מעצור מבחינה דתית – זה נראה כמותרות ולא כמשהו בעל ערך בפני עצמו. היום אני מבין מכל מהאנשים שמגיבים לנו שפריט המותרות הזה היה מאוד חסר, וכנראה שיש לו ערך".
יעקובי: "לא הייתי אומר שההומור הדתי לאומי נמצא בחיתולים, אנחנו פשוט קצת מאחור מבחינת התפתחות ההומור שלנו. הרי יהודים צחקו גם הרבה לפני אנדרדוס, ולא פחות חזק, אלא שאנחנו משתדלים להביא לשולחן אלמנטים קומיים חדשים יחסית בעטיפה אטרקטיבית. הסיבה העיקרית שאנחנו בכל זאת מאחור היא כנראה שכציבור אנחנו עדיין נרתעים מהשקעה במשהו שהוא אמנות נטו. יש תחושה שזה בזבוז זמן או ביטול תורה. תמיד יש לי את התחושה שבציבור שלנו כולם שומעים את אותו הדיסק וקוראים את אותו הספר באותו זמן – פשוט כי אין הרבה היצע. זה אבסורד, כי כוחות היצירה של הציבור הזה עצומים. כתוצאה מזה אנחנו חסרים ענקים בתחומים אלו. לא שאין בכלל, אבל זה כלום לעומת הפוטנציאל. בהומור ספציפית כולם מקפידים לקחת עשרה צעדים אחורה, כי מי רוצה להסתכן בלצחוק על קודשי ישראל? אנחנו גם מסכימים שצריך מאוד להיזהר, אבל אנחנו חושבים שהימנעות איננה התשובה".
צור: "לדעתי כל תחום היצירה הדתית-לאומית קצת מפגר אחרי התרבות הכללית, והתחום הקומי הוא רק עוד אגף שבו זה קורה. הסיבה היא כנראה שבעשרות השנים האחרונות, לפחות עד לפני 15 שנים, הציבור הדתי לאומי לא ידע איך לאכול יצירה מקורית, שבאה מהבית, ואולי לא הצליח להכיל את המורכבות שביצירה מתוך עולם דתי".
לא חייבים להיות גסי רוח
המעניין בהומור של אנדרדוס, הוא שהוא מצליח להצחיק מאוד גם בלי לשחוט פרות קדושות. יש שם פרומו ל"המירוץ למיליון 3"; מו"מ דמיוני עם נציגת שירות לקוחות שמציעה חבילות משתלמות של מצוות וחטאים; בחורה שזורקת את החבר שלה בדיוק אחרי הצעת נישואין, לאחר שגילתה שהוא מאזין למוזיקה לועזית וגם טריילר מקצועי להפליא לסרט הפיקטיבי "פורים לא נעים" – כולם מערכונים משעשעים מאוד, שאולי לא זוכים לתווית מהדרין, אבל לפחות אף רב לא יוצא נגדם ואף זעזוע לא נרשם בגינם. הכל, כנראה, בזכות הזהירות והכבוד שהם מפגינים כלפי היהדות, כמו גם ההבנה שלהם שלא חייבים להעליב כדי להיחנק מצחוק. תוסיפו לזה שיקולים כמו לשון הרע, הלבנת פנים או איסור "במושב לצים לא תשב", ותראו איך זה אוטומטית את מנעד הבדיחות האפשריות.
"אנדרדוס בהחלט טובים", אומר אורי אורבך, יו"ר סיעת הבית היהודי. "הם מנצלים נכון את המדיה האינטרנטית עם ההומור הציני שלהם. כמו בכל הומור יש דברים יותר טובים ופחות טובים, אבל אני חושב שהם בכיוון הנכון בהחלט. היום יש במגזר הדתי יותר ביטחון עצמי שמאפשר הומור פנימי, וגם מאפשר לבקר דברים פנים-מגזריים מבלי שיוציאו אותך מחוץ למחנה. פעם ביקורת היתה מזוהה תמיד עם הצד היותר לייטי של העולם הדתי, נגד החמרות או הרגלים דתיים. אבל היום זה נתפס יותר כביקורת לא מזוהה. זו לא ביקורת של מחנה אחד על השני, אלא מתוך אהבה. אנשים היום יותר פתוחים לראות ולצרוך את זה. בקיצור, אני מאוד אוהב אותם".
ובאמת, הדתיים מקבלים את ההומור של האנדרדוסים בברכה, ומתפקעים מצחוק מול הקליפ "אחלה חסודה", בו רב מצווה "בשינוי!" על מחיאות כפיים. גם את זה חילוני לא יבין, אבל כל דתי שנה א' יודע שבשבת אסור למחוא כפיים באופן רגיל אלא באופן מעט שונה, כמו למחוא כף על גב היד מדי כמה מחיאות – וכאן הוא מקבל בדיוק את ההומור הזה. ירידות על חברי הכנסת זבולון אורלב ודניאל הרשקוביץ, לעומת זאת, תחפשו במקום אחר.
"אני חושב שתפקידו של הומור זה קודם כל להצחיק, וזה מה שאנחנו מנסים לעשות", אומר צור. "כרגע אנחנו פחות עוסקים בסאטירה, שמטבעה יותר מעצבנת אנשים, אלא בצורה עדינה".
יעקובי: "בכלל, מי אמר שהומור אמור להרגיז? אנשים מרגיזים אמורים להרגיז. הומור אמור להצחיק. אני כן מאמין שיצירה צריכה לחדש ולאתגר ולפעמים לעקוץ בחביבות, אבל אין לנו אג'נדה לעומתית שממנה אנחנו יוצרים. אם מדי פעם גם יוצא לנו מסר או אמירה שיש בה כדי לגרום לצופים ליהנות מהקטע מזווית נוספת, מה טוב".
כבר יצא לכם לגנוז חומרים רגישים מדי?
נוה: "היה מקרה שגנזנו קטע כי ראינו שהדת יוצאת לכאורה קצת נלעגת, בשונה ממה שהתכוונו. חשוב לכולנו מאוד לא לפגוע באף אחד. מספיק שאחד ייעלב ומאה אלף יצחקו – זה כבר לא יהיה שווה לי".
בן אבו: "הומור צריך להאיר באור אחר כל מיני מציאויות, להקצין, להגחיך, לתת מקום לדמיון ולטירוף. לפעמים גם לרדת או לצחוק קצת על דברים – אבל פה דרושה רגישות וזהירות לעשות את זה ברוח טובה ונעימה, באופן כזה שגם אותו אדם או קבוצה שצחקו עליהם ירגישו בנוח לצחוק יחד אתנו ולא להיעלב. אני חושב שיש לנו באופן טבעי אצבע רגישה מאוד על הדופק".
חוק הדתיים השלובים
אלמנט ייחודי נוסף בחייהם של האנדרדוסים נוגע למקצועיות שלהם. צריך להגיד את האמת: רוב האמנים המוערכים בציבור הדתי הם בעלי תשובה, שהביאו לעולם הדתי את המקצועיות שספגו בעולם החילוני. שולי רנד, אביתר בנאי ונעה דיין ירון הם דוגמאות מצוינות לכך. חברי אנדרדוס, לעומת זאת, הם דתיים מבית. אבל הם היו מספיק חכמים להבין קצת אחרי ההתחלה שמערכונים עם תאורה חובבנית וסאונד שמזכיר מעבורת חלל סובייטית לא יעשו את העבודה כמו שצריך, רכשו את הציוד הנכון, והתוצאות ניכרות על המסך.
ההשקעה השתלמה: במגזר הדתי-לאומי, שבו כולם מכירים את כולם (ע"פ "חוק הדתיים השלובים" המפורסם), חברי אנדרדוס הפכו במהרה לסלבס בהתהוות, אשר זוכים לכתבות אוהדות בעיתונות המגזרית, וגם נהנים מתשומת לב מיוחדת בבית הכנסת. "יוצא לי לפעמים ללכת ברחוב, ושמישהו יעבור מולי, יטפח לי על השכם ויגיד לי 'שכוייח', כאילו בדיוק הגבהתי או גללתי ספר תורה", אומר יעקובי. "זה נחמד, כי לאנשים יש הערכה אמיתית להשקעה שהם עדים לה. חוץ מזה, החיים שלי מתנהלים כרגיל. בעל הבית עדיין לא הסכים להוריד לי את שכר הדירה כי אני אנדרדוס".
אבל אליה וקוץ בה. את רוב הפעילות מבצעים האנדרדוסים ללא תמורה כספית. רק מדי פעם גופים גדולים מזמינים אצלם סרטונים, כמו "ידיעות ספרים" שמימן שלושה סרטונים שנועדו לקדם את הספר "חוה לא אכלה תפוח" של הרב חיים נבון. "אם יש איזשהו מיליארדר שקורא את הכתבה הזו וחושב להשקיע בארבעה חבר'ה לא ברורים עם חזון - אני מבטיח לא לסרב", אומר יעקובי.
ואם לא ייפול עליכם מיליארדר, איפה תהיו בעוד שנה-שנתיים?
נוה: "בעוד שנה-שנתיים לאנדרדוס תהיה תוכנית טלוויזיה, וגם כמה הופעות שונות שירוצו במקביל".
צור: "אני יכול רק לקוות: שנהיה עם מופע בימתי באורך מלא שרץ חזק בציבור הדתי, ועם פרויקטים טלוויזיוניים קומיים שנהיה מעורבים ביצירה שלהם. וכמובן - עם עוד הרבה מערכוני וידיאו מוצלחים שיצחיקו אנשים ויעשו להם טוב על הנשמה".
יעקובי: "ברודווי. אני פשוט חייב להיות פעם אחת יותר אופטימי ממתן".
>> לכל כתבות המגזין