"הייתי באזור של עננים. גדולים, תפוחים, ורודים-לבנים שהופיעו לנגד שמיים עמוקים כחולים ושחורים. מעל העננים, באופן שבלתי אפשרי למדוד, היו המוני ישויות בוהקות בשמיים, שהשאירו קווים דמויי דגלים מאחוריהן. ציפורים? מלאכים? המילים האלוו נכתבו לאחר מכן, כאשר כתבתי את זיכרונותיי. אך אף אחת מהן לא עושה צדק לישויות הללו, שהיו פשוט שונות ממה שאני הכרתי על הפלנטה הזאת. הן היו יותר מתוחכמות".
הציטוט הזה שייך לד"ר אבן אלכסנדר, שבאחד הבקרים של סתיו 2008 הותקף על ידי חיידק אלים אשר הפיל אותו לתרדמת שבוע ימים. עד אותו רגע, הוא מספר, היה מאלה שמעפעפים בזלזול לנוכח עדויות על חיים אחרי המוות. כנוירולוג מכובד בוגר הרווארד, העיסוק החצי מיסטי בעולם הבא פשוט נראה לו חסר טעם. אלא שהתרדמת שעבר, במסגרתה כמעט איבד את חייו, שינתה את דעתו לחלוטין – ויותר מזה, אילצה רבים משותפיו לקהילה האקדמית להקשיב בדריכות, אולי לראשונה, לעדות בנושא. בספרו החדש "ההוכחה לגן עדן", מפרט אלכסנדר על הרגעים הבלתי ייאמנו ההם – ובעיקר, מספק להם גם כמה הסברים מדעיים שקשה להישאר אדיש למולם. בראשם, העובדה כי במשך כל אותו שבוע החלק במוחו האחראי על הדמיון היה משותק לגמרי – כך שאת חוויותיו המפורטות, הוא קובע, פשוט לא היה מסוגל להזות.
"לפני ארבע שנים התעוררתי מוקדם מאוד עם כאב ראש חזק מאוד. תוך שעות, הקורטקס, החלק במוח שלי שאחראי על מחשבות וחושים, הפסיק לפעול", הסביר לאחרונה בראיונות שנתן. "רופאים בבית החולים בו עבדתי כנוירוכירורג קבעו שתקף אותי חיידק בקטריאלי. למעשה, הם אמרו שבקטריית אי.קולי החלה 'לאכול' לי את המוח. כשנכנסתי לחדר המיון, הסיכויים שלי לקיים חיים לא כצמח היו נמוכים, וצנחו עוד יותר ככל שהזמן עבר. במשך שבוע הייתי במצב של תרדמת, כשהגוף שלי לא מגיב ופונקציות המוח העליון שלי לגמרי כבויות. בבוקר היום השביעי, כשהרופאים שקלו האם להפסיק את הטיפול בי, העיניים שלי פתאום נפקחו".
מבחינתו של אלכסנדר, כפי שהעיד לאחרונה בכתבת שער ב"ניוזוויק", החוויה החזקה שעבר הספיקה כדי לדחוק הצידה שנים ארוכות של ספקנות. לא רק שכל הדימויים על המנהרה הלבנה נכונים – אלא שגם יש חיים אחרי המוות, והם מרגישים ממש גן עדן. "צריך להבין שאין הסבר מדעי לכך שבזמן שהגוף שלי היה בתרדמת, ההכרה שלי הייתה בחיים ותקינה", אמר. "בזמן שהנוירונים של הקורטקס שלי היו בחוסר אקטיביות מוחלט בגלל הבקטריה שתקפה אותם, ההכרה שלי (במקור:my brain-free consciousness ) נדדה לממד רחב יותר של היקום. מרחב שאף פעם לא חלמתי שקיים, ושהאדם שהייתי לפני התרדמת היה שמח להסביר למה הוא לא אפשרי... מה שראיתי שם פתח בפניי עולם חדש. עולם שבו אנחנו הרבה יותר מהמוח והגוף שלנו, שבו המוות הוא לא הסוף".
יציאה מהגוף, צבעים שלא קיימים
אל תטעו – יש עדיין מספיק אנשים ששומעים את דבריו של אלכסנדר ופולטים אנחה מזלזלת. מבחינתם, מדובר בעוד מישהו שעבר חוויה טראומטית ורוצה להמציא את עצמו מחדש כנביא ניו אייג' שמכפר על חטאיו המדעיים. אלא שהוא ממש לא מתכוון לזנוח את הרקע ממנו הגיע, ובספרו החדש (המושק ממש היום בבריטניה וכבר זמין באמזון) מדבר אלכסנדר בדיוק על הקרע הזה בין מה שחונך להאמין בו לבין החוויה שעברה עליו. למזלו, עולם המדע צועד בשנים האחרונות באותו מסלול ממש – ומנסה, אחרי תקופה ארוכה של קיפאון, לתת הסברים ממשיים לאותן חוויות כמעט מוות (near death experience, או בקיצור: NDE).
אבל למה מתכוונים כשמשתמשים במונח הזה? ההגדרה המקובלת על רבים מתייחסת לחוויות המתרחשות אצל אדם שכמעט מת ואז חוזר לחיים, או אצל מי שמצוי במצב של מוות קליני ובסופו של דבר ניצל. למרות הוויכוח הבסיסי על קיום חוויות מסוג זה, בשנים האחרונות אספו מדענים אלפי עדויות מצד אנשים שכבר היו במצב רפואי ממנו אין חזרה, ובכל זאת הפתיעו ושבו לאיתנם – וכעת הם מנסים להתחיל ולהסביר מה בעצם קורה שם, בתפר הדק שבין חיים ומוות.
אחד הבולטים שבחוקרים הוא ד"ר ג'פרי לונג, אונקולוג שכתב את הספר "ראיות לחיים שאחרי המוות: מדע חוויות הכמעט מוות" שיצא לאור ב-2010 וכיכב ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס. ד"ר לונג, שהקים את הקרן הבינ"ל לחקר חוויות כמעט מוות, כתב בספרו על 1,300 בני אדם שחוו חוויות אלו. בשיחה מביתו שבלואיזיאנה הוא מספר כי במהלך שנות המחקר, מצא תשעה קווי דמיון חוזרים ונשנים בחוויות שאותן עברו הנחקרים שלו, היכולים להעיד במשהו על דפוס חוזר בדקות הקריטיות האלו. כך, למשל, גם אם נחקריו הגיעו מתרבויות ורקע שונים, הוא מספר כי רבים מהם העידו על זיכרונות חיים שעלו וצפו באותם רגעים, על "מודעות תוך כדי ההירדמות" ועל פגישה עם קרובי משפחה. עוד מצא ד"ר לונג כי חוויות של ילדים דומות לאלו של מבוגרים, ושרובם המוחלט של הנחקרים ערכו שינויים משמעותיים בחייהם אחרי חווית הכמעט מוות.
נקודות ההשקה האלו בין הגרסאות, לדבריו, מהוות הוכחה ניצחת לכך שיש חיים לאחר המוות – גם אם הספקנים מתעקשים שבעצם חונכנו לחשוב כי אנו אמורים לראות מנהרה, גן עדן או אורות מנצנצים, ומכאן הדמיון בתשובות. "תראה, יש יותר מעשרים טיעונים שהסקפטיים העלו נגד המחקרים, והסיבה האמיתית למספר הזה היא שאין להם באמת הסבר אחד שמוכיח באופן מוחלט את טענותיהם", הוא קובע. "צריך להבין שאמנם אין שתי חוויות זהות לפני מוות, אבל ישנה שיטתיות. יש אנשים שתיארו סכנת חיים גדולה, יש כאלה שהרגישו תחושה של יציאה מהגוף, יש כאלה שהיו יכולים לראות מה קורה סביבם. לפעמים רואים 'מנהרה', לפעמים מנהרה מיסטית, לפעמים מבחינים ביופי גדול ובצבעים כל כך יפים שלא קיימים באמת. היו מקרים של אנשים שפגשו קרובים שנפטרו והם נראו להם במצב טוב. במקרים אחרים אנשים ראו סקירה לאחור של החיים".
ובכל זאת, לפי הסטטיסטיקה, רוב האנשים שעמדו בפני חווית כמעט מוות בכלל לא מתארים חוויות מיוחדות או דומות לאלה שאתה מדבר עליהן. כ-80-90 אחוזים העידו במחקרים שהם לא הרגישו דבר.
"תראה, בדקנו את השאלה הזאת, ואחרי 30 שנות מחקר של NDE, אין באמת הסבר לכך. זאת אחת מהסיבות למסתוריות הרבה כל כך בנושא. אני יכול להעלות ספקולציות, אך אנחנו לא מצליחים לדעת מה הסיבה".
אז מאיפה הביטחון שמדובר באמת מוחלטת? הרבה רופאים לא חושבים כך.
"קודם כל, הרוב המוחלט של הרופאים מאוד עסוק ולא קרא את כל הספרות המקצועית בנושא. חוץ מזה, לפחות כאן בארה"ב הדברים משתנים. בתחילת השנה התבקשתי לתת הרצאה בבית חולים גדול בארה"ב ורוב הרופאים התעניינו מאוד. ברגע שהם ראו את ההוכחות הם הבינו שיש משהו שקורה שהוא מעבר להסבר רפואי. הם הבינו שיש משהו שאנו פשוט לא יכולים להסביר כרגע".
יש זיכרונות גם כשאין מוח
מומחה נוסף המצדד בגישתו של לונג הוא ד"ר פים ואן לומל, קרדיולוג ותיק ומוכר שערך בשנת 2001 מחקר בשיטת הריאיון בקרב 344 בני אדם שעברו החייאה לאחר כשל לבבי. הוא הגיע למסקנה שכ-18% מהם חוו "חווית כמעט מוות" כזו או אחרת – וקבע כי "פחד" כלל לא היה מרכיב מהותי בחוויות עצמן, שתוארו על ידי המשתתפים כנעימות ומזמינות מאוד. המחקר פורסם בשנת 2001 ב"לאנסט", כתב עת רפואי יוקרתי, ולפני כחמש שנים עובד לרב מכר שתורגם לשפות שונות. ד"ר ואן לומל שוטח בו את ממצאיו, ובעיקר מנסה להסביר ש"ההכרה" שלנו, אותה תחושת מודעות מתעתעת שאנחנו מקשרים למושג "חיים", ממש לא מוגבלת רק למוח – והיא מתקיימת גם כשהוא חדל לגמרי מלפעול.
"אנחנו יודעים שההכרה היא לא במרחב הפיזי. היא במקום אחר", הוא אומר. "המוח מקבל חלקים מההכרה הלא מקומית, אלא שלפי איך שאני רואה את זה – זה כמו כשיש לך מחשב עם מיליון אתרי אינטרנט, אבל האתרים האלה לא נמצאים כולם על המחשב עצמו. מה שקשור להכרה נשמר באזור לא מקומי ולא ספציפי, והמוות הוא בעצם שינוי מצב של ההכרה. כשאתה עובר את חווית ה'כמעט מוות', אתה מתוודע גם למקומות אחרים שהיא נמצאת בהם".
רגע לפני שאתם מדביקים לואן לומל את תווית ה"משוגע", חשוב לזכור שהמחקרים שלו, כמו גם העדויות המובאות כאן על ידי חוקרים אחרים, פורסמו בכתבי עת מוכרים בעולם הרפואה, והשאירו מומחים מדעיים רבים ללא תשובות מספקות. אז נכון, הוא קובע שמקור ההכרה שלנו "יישאר לנצח כתעלומה" – אבל מספק לא מעט עדויות שמצביעות על כך שגם כשהבן אדם כבר מת מבחינה קלינית, משהו בכל זאת מתרחש בתודעה שלו. "מצאנו במחקר שלנו שגם כשהמוח לא פועל בכלל, כשאין בכלל רפלקסים בגוף, כשאין נשימה ומרכז הנשימה לא פועל, גם אז היו לאנשים זיכרונות", הוא אומר. "זה מוכיח שיש הכרה גם כשהמוח לא פועל, ושההכרה הזאת לא יכולה להיות חלק מהמוח. אני חושב שבעתיד נהיה חייבים להבין שאנחנו לא יכולים להבין הכרה באופן אובייקטיבי. צריך לשנות את ההגדרה המדעית, כך שתכלול הגדרות סובייקטיביות יותר".
הוא קובע כי השיח המתמשך עם אנשים שהתנדנדו בין חיים למוות גרם גם לו עצמו לשנות גישה – ופתח בפניו עולם שלם של מחשבות. "יש טאבו על כל הנושא הזה בקהילה הרפואית, אבל מרגע שהתחלתי לעסוק בו כל התובנות שלי על חיים ומוות השתנו", הוא אומר. "עד שהתחלתי עם המחקרים על NDE הייתי קרדיולוג מטריאליסטי מהדור הישן, אחד שמאמין ש'עובדה' יכולה להיות מוכחת רק על ידי מדע 'רגיל'. היום אני מאוד מודע לכך שמה שאנחנו עושים לאחרים אנחנו בעצם עושים לעצמנו. אני יודע עכשיו שבמוות אנחנו כולנו מחוברים, והרבה פחות מפחד ממנו".
בחרו בחיים מחדש
האנשים שעוברים את החוויה בעצמם, לדברי לונג, לא יכולים להישאר אדישים אליה. זה לא קורה מידית, הוא מדגיש, אבל בדרך כלל הרגעים המיוחדים ההם בין העולם הזה לעולם הבא, באם הוא קיים, מתורגמים בסופו של דבר לשינויים משמעותיים באורח החיים ובגישה הכללית. ככה זה כשזכרונות הילדות שלך צפים בחזרה, גם הרבה אחרי שהספקת לשכוח מהם.
"מחקרים מראים שלוקח שבע שנים כדי להבין חוויה לתוך החיים, ובאמת השינוי הוא בדרך כלל תהליך איטי", הוא אומר. "בסופו של דבר, כשזה קורה, אנשים שעברו NDE הופכים לפחות מטריאליסטיים, רוצים יותר אהבה. הם יודעים שהחיים אחרי המוות יפים ולכן מרשים לעצמם לעזוב מערכות יחסים פחות טובות או עבודות שדורשות מהם להיות 'לא אוהבים'. הם עוברים להיות רוחניים יותר, מקדישים יותר זמן למחשבה על אלוהים".
לדבריו, רבים מהשינויים נובעים מכך שהאנשים שחוו את חווית ה"כמעט מוות", מעידים כי למעשה בחרו מחדש בחייהם ברגע ההוא – עד כמה שזה נשמע לכם דמיוני. "הם מספרים שישנם רגשות רבים במהלך החוויה הזאת, ושלפעמים באמת צריך לקבל החלטה לגבי החזרה לחיים האמיתיים", הוא אומר. "לעיתים, ככל הנראה, יש גם אנשים לא רוצים לחזור לחיים בעולם האמיתי כי הם פשוט פחות טובים". כלומר: אנשים מחליטים האם לחיות או למות.
הסופר המוערך יורם קניוק שומע את הדברים האלה ולא ממש מבין על מה מדברים. הוא, שבעקבות ניתוח להסרת גידול סרטני חטף דלקת ריאות אשר הובילה לקריסת מערכות כללית ולשבועיים ללא הכרה, מספר שצעד אחד אל תוך המוות, כל מה שאתה רואה זה בעיקר חושך גדול. "הרבה אנשים רואים גן עדן וגיהינום ומלאכים ושרעפים, אבל אני יכול להגיד לך שהייתי שבועיים מת קליני ואני לא זוכר מזה כלום", הוא אומר. "אני זוכר את התחושה שהייתי בבור שחור והיה לי נעים שם, מין חמימות כזאת, אבל לא היו צלצולים ומנורות, ולא ראיתי שום דבר. הייתי במצב רע מאוד, באמת רע. מבחינה רפואית הייתי מת, ורק פתאום ראו על המוניטור איזה תנועה קלה והתחילו לשבת על ידי ולהגיד לי 'יורם תתעורר'. אני שמעתי את זה רק אחרי יומיים או שלושה, כנראה ולא היה לי חשק לקום".
מדענים רבים מתעקשים שיש חוויה משמעותית רגע לפני המוות, וחלק גם מדברים על עולם שלם אחריו.
"שמע, גם בהרווארד יכולים להיות טיפשים והזויים. אני לא יכול להגיד 'לא יכול להיות', וההיסטוריה מלאה באנשים שראו את אלוהים, אבל לי זה לא קרה – ותאמין לי, לא היה מישהו יותר קרוב למוות ממני. אני חוקר את החוקרים כבר הרבה שנים, את כל ההוזים והדתיים שמדברים על העולם הבא וכל זה. הכול אצלם נובע מפחד. אדם רוצה נורא להזות על זה אז הוא הוזה על זה. מבחינתי, גם אם אני לא מהרווארד אני עדיין יודע מספיק על המוח כדי להבין שאין שום דבר מחוץ אליו. הוא ראה מלאכים וגן עדן? שירווח לו".
ד"ר לונג מציע לאנשים שחוו חוויה דומה ומעוניינים להתייעץ או לספר לפנות אליו בכתובת המייל: nderf@nderf.org