כולנו חושבים שאנחנו מכירים את עשר המכות בעל פה, אבל כמו כל דבר ביהדות - מבפנים זה נראה הרבה יותר מעניין. מדרשי חז"ל, שמרחיבים את היריעה כמעט בכל תחום במקרא, מציירים גם כאן תמונה מרתקת, מוחשית, צבעונית, של המכות שניחתו על המצרים לפני יותר מ-3,300 שנה, ואף תועדו בחלקן בפפירוס איפוור, שנמצא במוזיאון הארכיאולוגי הלאומי שבליידן, הולנד.
מכת דם: גם בקפה של הבוקר
מכת דם, הראשונה במכות מצרים, פגעה באופן אנוש במקור חיותם של המצרים: הנילוס המפורסם. זה החל כשאהרן הניף את מטה משה מעל היאור, ואז החלו המצרים להבין שמשהו רע קורה כאן. היאור אמנם נצבע באדום תוך שניות ספורות, אבל גם שאר המים בארץ מצרים הפכו לדם - החל מכדי המים שבבתים, ועד למים שבהם התרחץ בדיוק מצרי אלמוני. לא ניתן היה לברוח מזה. גם כשהמצרים ניסו לשתות מיצי פירות, הירקות עשו את שלהם והניבו דם ולא מיץ. הקירות הצטרפו לחגיגה וגם מתוכם ניגר דם, וכך האדום-אדום הזה הקיף את המצרים, שהגיבו באימה ובבעתה. הדרך היחידה שלהם לשתות בכל זאת, היתה ברכישת מים מהיהודים. ואתם יודעים איך זה יהודים - לא מפספסים שום הזדמנות עסקית שנקרית בדרכם.
מכת צפרדע: ד"ש לגרמלינס
ואם המצרים חשבו שבתום המכה חייהם יחזרו לשגרה, הם התאכזבו להתבדות. גם אחרי שפרעה הבטיח למשה ואהרן שישחרר את עם ישראל ממצרים, המכה פסקה - אך הצפרדעים לא נעלמו אלא פשוט מתו, והפיצו ריח נורא של ריקבון וסירחון. המגפה שפרצה לאחר מכן היתה רק תוצר לוואי.
מכת כינים: ד"ש לנחמה
הקרקור הבלתי פוסק של הצפרדעים התחלף לעקצוץ בלתי פוסק של הכינים, במסגרת המכה השלישית בתור. אהרן הכה את עפר הארץ במטהו, ותוך שניות ספורות כל עפר הארץ - כלומר, בערך כל מטר רבוע - הפך לכינים. היצורים הזעירים רחשו בכל מקום, ובנוסף אליהן הופתעו המצרים לגלות גם כיני ענק, שטרם הספיקו להיכנס לספר השיאים של גינס, בגודל ביצת אווז.
כמובן שכל הכלכלה במצרים נעצרה, ואובדן ימי העבודה נאמד בכ-.3.5 מיליון סלעים ליום. ובני ישראל? בהם הכינים לא פגעו כמובן. הם נהנו בינתיים מהחופשה שנכפתה על המצרים, וזכו אף לפריווילגיה נוספת: אחרי מכת הכינים הם כבר לא חזרו לעבודת הפרך.
מכת ערוב: דב מערות מתקתק בדלת
מה זו בעצם מכת ערוב? מדובר בערבוביה של חיות מסוכנות שהחלו להיכנס אל אזורים מיושבים במצרים, ועשו בהם כשלהם. כך ניתן היה למצוא ברחובות אריות, דובים, זאבים, נחשים, נמרים ושאר מרעין בישין. אותן חיות לא ממש חששו להסתובב שלא בסביבתן הטבעית, אלא להפך - הפחידו, הרתיעו, איימו - וגם הוציאו לפועל.
רף הסכנה שבמצרים עלה דרמטית, מה שהוביל את פרעה להיכנע (וכמובן, לחזור בו אחרי זמן קצר) ולהתיר לבני ישראל ללכת למדבר ולהקריב שם קרבנות.
בתום המכה, אגב, חשבו המצרים שבדיוק כמו במכת צפרדע, גם כאן יישארו גופות החיות ברחובות, והם יוכלו לפחות להרוויח מכך משהו - להכין סטייקים, להפשיט עורות וכו'. אבל הפעם בתום המכה, החיות פשוט נגוזו ונעלמו.
מכת דבר: הירושימה לבעלי חיים
זו היתה כמו פצצה אטומית לחיות בלבד. החמורים, הגמלים, הבקר והצאן של המצרים - כולם נפחו את נשמתם בו זמנית. לפני המכה הזהיר משה את המצרים שעליהם לשמור את בהמותיהם במקומות מסוככים, ואלה שהקשיבו לו - טוב, צריך להיות ממש טיפש כדי לא להאמין אחרי שכבר חטפת ארבע מכות - שמרו את בהמותיהם היטב. אלה שלא הקשיבו גילו ערימות על גבי ערימות של בהמות מתות בשדה. מיותר לציין שהמכה שוב פסחה על בני ישראל, ושם שום בהמה לא נפטרה, ללא יוצאת מן הכלל.
מכת שחין: תנסו עמידה על הידיים
מכת שחין מזכירה אף היא איזושהי פטריה גרעינית. כך זה עבד: משה לקח חופן אפר בידיו, זרק אותו למעלה, והאפר עלה כמעין פטריה, כיסה את שמי הארץ, והגיע באופן נסי אל כל המצרים. הם הרגישו באפר חם שחולש אל בגדיהם, ותוך זמן קצר התכסה גופם באבעבועות מציקות ומעיקות. אותן אבעבועות הגיעו לכל מקום בגוף, כך שהם לא מצאו אף תנוחה נוחה. עמידה? כאב להם לעמוד. ישיבה? כאב להם לשבת. שכיבה על הצד? תנחשו לבד.
מכת ברד: בסגנון מולוטוב
שמה של מכת ברד עלול להטעות, אבל לא, זה לא היה הברד שאתם מכירים - לא ברד בטעם ענבים, לא בטעם אייס קפה, ובטח לא זה שיורד בחרמון. הוא ירד כשהשמש עמדה בשמים כרגיל, ולווה בקולות נפץ אדירים ומהדהדים. אחרי כל הסרט הזה, החלו לרדת מהשמיים אבני קרח ענקיות שבתוכם בערה אש. השילוב הזה, שנשמע כמו בקבוקי תבערה נפיצים במיוחד, גרם לא רק להרס ברחבי מצרים, אלא גם לשריפות ולאובדן יבול.
מכת ארבה: אפשר ביס?
נדמה שעל מכת הארבה אין צורך להרחיב ממש. רק לאחרונה התוודענו לנחילים הבלתי פוסקים, שמכרסמים את כל מה שזז, ויוצרים נזק חקלאי עצום לכל מה שזז. אולי היום זה נשמע לנו כמו מטרד מרגיז אבל לא מכריע, אבל בחברה חקלאית עתיקה, מדובר במוות של ממש.
ולא רק זה. להקות הארבה מילאו את ארץ מצרים עד כדי כך שהסתירו את השמש וגרמו לחושך ברחבי מצרים. הארבה חיסל את כל מה שבשדות, ולקינוח עבר אל הבתים וזלל גם את מה שנשאר מהמזון, פלוס חפצים שלא מוגדרים בעיקרון כאוכל.
ומה קרה בסוף המכה? גם הפעם לא ניתן למצרים התענוג לאכול את הארבה. רוח מערבית חזקה הגיעה, והעיפה את כל הלהקות אל ים סוף.
מכת חושך: לא רואים ממטר
גם כאן מכת חושך היתה הרבה מכפי שנשמע על פניו. לא היה מדובר על סתם חושך, כזה שאפשר להניס באמצעות חפיסת גפרורים וכמה נרות. חז"ל מסבירים שהחושך היה כבד וממשי. לא סתם חושך שהוא למעשה היעדר אור, אלא חושך "כבד" וממשי. אי אפשר היה להדליק אש או מנורה, וכעבור שלושה ימים מתחילת המכה החושך "התעבה" ולא אפשר למצרים אפילו לזוז. הם עמדו כמו פסלים ולא הצליחו לזוז.
וכמו תמיד, בבתי ישראל הכל רגיל. ולא זו בלבד, אלא שהם הלכו לבתי המצרים על מנת לקחת חפצים יקרי ערך - לא כגניבה אלא כתשלום על עבודת הפרך שנאלצו לבצע. אבל לא הכל היה מושלם. דווקא במכה זו מתו יהודים שלא רצו לצאת ממצרים וכפרו בגאולה הקרובה. הם מתו דווקא במכת חושך, על מנת שהמצרים לא יוכלו לטעון שמדובר במכה כללית שכוונה לכולם ולאו דווקא כלפיהם.
מכת בכורות: חוץ מפרעה ובתיה
לקראת מכת בכורות התגבשה אופוזיציה פנימית כלפי פרעה. המצרים, ובעיקר הבכורים שבהם, ידעו שהמילה האחרונה עדיין לא נאמרה, ושהבכורים נמצאים חזק על הכוונת. פרעה סירב לרדת מן העץ, מה שיצר תסיסה שהובילה למלחמת אזרחים שגבתה את חייהם של 600,000 מצרים.
ואז, בחצות, הקב"ה עצמו ביצע את מכת בכורות. יש לכך תזכורת בהגדה: "אני ולא מלאך, אני ולא שרף, אני ולא השליח. אני ה', אני הוא ולא אחר". באופן סמלי נצבעו משקופי דלתות ישראל בדם השה ששחטה כל משפחה, על מנת שהמכה תפסח עליהם, וכך אכן קרה. אבל במקביל, לא היה בית מצרי אחד שחמק מהמכה. ההלם והזעזוע במצרים היו עמוקים וכבדים מנשוא, ובמצרים כולה נותרו רק שני בכורים: בתיה ואביה פרעה. בתיה ניצלה מאחר שהצילה את משה בזמנו, ופרעה ניצל רק על מנת שיראה מה רשעותו ועקשנותו גרמו למצרים.
ואז החל הסרט האמיתי של יציאת מצרים. למעשה, עשר המכות היו רק פרומו לדבר הגדול - יציאת מצרים ומתן התורה לעם ישראל.