בני, סליחה שלא האמנתי שאתה הומו

סליחה שבגדתי בך

רציתי לבקש סליחה על משהו שאני לא מסוגלת להגיד לך במילים. רציתי לבקש סליחה שבגדתי בך עם מישהו אחר. אני יודעת שטכנית היינו בהפסקה של שבוע אבל ההפסקה הזאת היתה רק כדי שאני אוכל לבגוד בך בלי להרגיש ייסורי מצפון, אבל זה לא עזר.
מעולם לא סיפרתי לך את זה, רק אמרתי שהוא ניסה לנשק אותי, וכנראה שלעולם לא אספר לך. לפעמים אני לא מבינה איך אני ממשיכה לחיות איתך כאילו כלום לא קרה. אתה חושב שיכולים לעבור חיים שלמים שלנו יחד ואני אשכח מזה? אני מנסה להדחיק את זה כאילו זה לא קרה ויש ימים ושבועות שאני באמת לא זוכרת את זה. אבל אני מתארת לעצמי שזה קיים בפנים.
יש שאומרים שאי אפשר לנהל מערכת יחסים על שקר, אבל האם כדאי לי לאבד 3 שנים איתך בשביל לילה אחד טיפשי שלא יחזור על עצמו? אני שונאת את עצמי כל כך וזה העונש הכי גדול שיכול להיות לי ואני יודעת שלא מגיע לך ואני מבקשת סליחה. אתה לא מבין למה אני צמה כיפור הזה כי אני בדרך כלל לא צמה. אז זו הסיבה, אני צריכה לכפר כי פגעתי בך בלי שתדע.
אני אוהבת אותך, בבקשה תעזור לי לסלוח לעצמי.

וידוי אישי

לפני שנתיים זומנתי לחודש מילואים. אחרי שבוע שיחררו אותי בגלל עודף חיילים. ועשיתי מה שרציתי לעשות כל החיים ולא הסכמת. באתי הביתה כשהיית בעבודה. לקחתי את הדרכון, הוצאתי כסף ובחיוך גדול הלכתי לסוכנות נסיעות וקניתי כרטיס טיסה. באותו ערב הייתי כבר על המטוס לתאילנד.
עברו עליי שמונה ימים כמו נס של חנוכה - כל כך נהניתי מהחופש והשלווה. כשחזרתי אמרת לי שאני נראה שונה וזה נכון. אני לא מפסיק לחשוב על מה שנפל בחלקי. והקשה ביותר הוא לא לספר לך ולא לאף אחד אחר חוץ מאיזו זקנה שהתחילה לדבר איתי פעם ברחוב, כי זה הסוד ששמור איתי...

סליחה לבני שלא האמנתי שאתה הומו

לפני 20 שנה נוצר חור גדול מאוד בנשמתי. הוא גדל מיום ליום והפך לאבן קשה ומועקה כבדה שאיתה אני נסחבת לכל מקום שבו כף רגלי דורכת. אני לא אשכח את אותו היום. היית רק בן 17, ילד מתבגר שלי שהחיים פרוסים לפניו, רגע לפני סיום הלימודים, גיוס, חוויות של בילויים וכיף בלי הרבה דאגות משמעותיות. לפחות כך חשבתי. ואז זרקת לי את ה"פצצה" ואמרת לי "אמא, אני הומו". הבטת בי בעיניך הכחולות מבלי להניד עפעף. ואני התחלתי לבכות. הרגשתי שהכל מתמוטט לי. אמרתי לך שזו בטח טעות ושאני לא מוכנה לשמוע את זה. לא רציתי להאמין. הייתי כל כך אטומה. ואתה ענית לי שכבר מגיל 15 התחיל כל הסיפור.
אני רצתי לחדר ובכיתי ואתה בשקט חרישי ארזת את חפציך והלכת. השארת פתק היכן תהיה ואני ניסיתי להתקשר מספר פעמים וניתקתי. רק עכשיו אחרי שבעה חודשים קיבלתי אומץ ואני מבקשת סליחה. יש אנשים שזה בא להם בקלות וההבנה יותר מודרנית. מה לעשות. אני כנראה מהדור הישן. אני מבקשת את עזרתך, בני היקר, אנא חזור אלי. אתה חסר לי ואני אוהבת אותך כמו שאתה. אני מקווה שתקרא את המכתב ותסלח לי, או לפחות תגיב.

אוהבת מאוד,
אמא

לסלבז

אני צלם של אחד העיתונים בארץ. רציתי להתנצל בפני כל אותם מפורסמים וסלבריטאים שאני צופה בהם יום יום שעה אחרי שעה, מתגנב לבתיהם ומציץ לחייהם האישיים.
אני מודע לכך שזוהי חדירה לפרטיות ושאני מפריע למהלך חייהם, אך עליהם להבין שזה מחיר ההצלחה שעליהם לשלם. הם סלבריטאים שנולדו מהתמיכה ואהבה של הציבור, בלעדיו הם לא היו מצליחים ולכן עליהם לשלם ולהחזיר לציבור אהבה, פתיחות מרבית, סיפורים עסיסיים ומעניינים, רכילויות וכדומה.
אז סליחה לכל מי שצילמתי, פרסמתי וגרמתי אי נוחות, כעס ועצבים, אך תבינו, זו עבודתו של צלם פפראצי וזה מה שהציבור מחפש לקרוא.

עמי

סליחה עודד

לקח לי הרבה זמן להודות שטעיתי ובגדול. האשמה גמרה אותי והבושה כלפי עצמי בכלל...
עודד, אני הוא זה שמחקתי לך את התוכנית של המוצר החדש מהמחשב. אנחנו כל הזמן הרי התחרינו אחד בשני, התווכחנו ועקצנו. וכשאורית ביקשה ממך להכין תוכנית נכנסתי ללחץ. ולמרות שבטח לא תאמין, אפילו לא תכננתי. הפיתוי גבר עליי. כשהיית בפגישה עם הבנק עברתי ליד החדר שלך וראיתי את התוכנית על המחשב. המשרד היה יחסית ריק ולכן נכנסתי ועשיתי...
וכשאתה חזרת כמעט התעלפת, לא היה שום סיכוי שתצליח לשחזר הכל תוך כמה שעות. אחרי חודש חלק מהפרויקטים שלך עברו אליי והחליפו לך תפקיד.
והיום אחרי ארבעה חודשים אני ממשיך לאכול את עצמי. כשאנחנו נפגשים בארוחת הצהריים אני לא יכול להביט לך בעיניים. אני מרגיש שאתה יודע שזה אני, אבל לא מעז לומר כלום.
סליחה. אני ממש מצטער. הלוואי שיכולתי להחזיר את הגלגל. למדתי שלפעמים מעשה שטותי קטן יכול לשנות חיים שלמים. אני מקווה שתסלח לי, אני לא יודע איך לפצות אותך. בינתיים אני אשלח לך כל שבוע סליחה כדי שתראה באמת שאני מצטער.

מצטער,
אבי

גלעד

אני מקווה מאוד שתחזור אלינו בקרוב ומבקשת סליחה בשם אלה שמנהלים את המדינה שאולי לא עשו מספיק בכדי שתהיה עם משפחתך ברגע זה... מתפללת כל יום בשביל חזרתך אלינו... תהיה בטוח שכולם מחכים לך פה, במיוחד משפחתך, ומצפים לראותך בקרוב.

למתחרים שלי

אני בעל חברת פרסום גדולה ומוכרת בארץ. כולנו מודעים לשוק התחרותי המשתנה מרגע לרגע, שצריך לחיות בעולם עם יד על הדופק ולהריח ולאתר כל הזדמנות עסקית הנראית לעין.
החברה שלי הייתה בקשיים והפסדים והייתי חייב למצוא תקציב גדול שיציל אותנו מנפילה קשה. לפני 3 שנים התחרינו על מכרז של חברה צרכנית גדולה. המתחרים היו מוצלחים לא פחות מאיתנו. כדי לצבור יתרון היינו חייבים לעשות משהו. גייסנו מספר אנשים שתפקידם היה לאתר מידע על הפרזנטציה שהחברה המתחרה מכינה. אחד האנשים שלנו הצליח להסתנן ולעבוד בחברה המתחרה כאחד מחברי הצוות למכרז הגדול. התוצאה הייתה ברורה, זכינו במכרז, ולאו דווקא מהסיבות הנכונות.
אני יודע שזה היה מעשה לא אתי, אני מודע למרמה שפעלתי ולחוסר המקצועיות שלי, הפתעתי את עצמי, נסחפתי. אני רק ראיתי מול עיני את המשרד שהקמתי בשתי ידיי מתנפץ והופך לרסיסים. מטרתי היחידה הייתה להציל את החברה שלי. אני מתנצל בפני מתחרי, בפני עובדיי ושותפיי למרמה, אני מתנצל בפני החברה הצרכנית ואני מבקש סליחה. זה לא שווה את זה. לא ניתן לחיות בעולם כזה. אחר כך אין תמורה וסיפוק, אלא רק כעס והרבה מאוד חרטה.
דרך אגב, הפסדתי לאחר שנה את התקציב מסיבות שונות. כנראה זה היה עונשי.

בכבוד רב,
א. מת"א

לשתי החברות שנהרגו בדולפינריום

לא'- סליחה שרבתי איתך על דברים כל כך קטנוניים וסליחה שצריך היה להתרחש אסון כל כך נורא כדי שאני אבין כמה טעיתי. המוות נותן פרספקטיבה שונה על דברים שנראו לי חשובים אז ועכשיו נראים לי כל כך מטופשים. אנשים, תלמדו מהטעות שלי ותדאגו להשלים עם מי שאתם רבים ולסלוח תמיד ולא לחיות עם האשמה במידה וחס וחלילה יקרה משהו. כל הכעסים שלכם קטנים וחסרי משמעות לעומת המוות.

כמו כן אני רוצה לבקש סליחה משתיכן א´ ומ´, מלאכיות יקרות שלי, ילדות בנות 16 לנצח, תלמידות לנצח, תמימות לנצח, אני רוצה לבקש סליחה שבמשך שנים לא מצאתי את הכוח להגיע לבקר את משפחותיכן שכל כך הזדקקו לתמיכה. הייתי אצלן שבועות אחרי האסון ומאז נטשתי אותן לארבע שנים ארוכות. רק עכשיו מצאתי את הכוח לבוא אליהן ולהיזכר בכן והם קיבלו אותי בשמחה ובהבנה. אני מצטערת שלא יכולתי להסתכל על קרוביכן בלי להיזכר בכן. שלא יכולתי להגיע לאזכרות אישיות מבלי לחוש מבוכה. עכשיו אני בת עשרים וגדלתי המון ואני יכולה להסתכל להוריכן ולאחיכן ולאחיותכן בעיניים ולחלוק את כאבי ולספוג את כאבם. מצטערת שהייתי קטנה ולא הצלחתי לצאת מן האבל הפרטי שלי על אובדנכן. זו לא הצדקה, אבל גיל 15 הוא גיל נורא מוקדם להתמודד עם מוות.

אוהבת ומתגעגעת,
שלי

אמא, סליחה שגנבתי לך כסף מהארנק

אני מצטערת, זה ממש לא יפה. אני רציתי שגם לי יהיה כסף לקנות דברים בהפסקה כמו כל הבנות בכיתה. סליחה, אני לא אעשה זאת שוב.

לפלסטיני שמת לחינם

אני חייל שמשרת באחד המחסומים שליד השטחים. באחד מימי הקיץ יריתי בפלסטיני שרץ לעברי ולא היה מוכן לעצור. פחדתי שהוא חמוש ויגרום לפיגוע או לפיצוץ עם הרבה נפגעים. יריתי, פצעתי ולאחר כמה שעות הוא נפטר.
מבדיקה ראשונית לא היה עליו חומר נפץ. בכיסו השמאלי היה פתק שכתוב בעברית עילגת "אזראו לי מער אשטי ללדת"...
ומאותו רגע חיי השתנו ואני חושב על סיום אחר לפרשה שלא תגמר אף פעם.

סליחה מהשותף לדירה

זה היה לא מזמן, אמיר שותפי לדירה ישן ובאותה תקופה הייתי מחוסר עבודה וללא כסף. "למזלי" באותו לילה ישן מכר ותיק של אמיר מהצבא בדירה. ניצלתי את הרגע וגנבתי מהתיק 145 שקלים. זו הייתה פעם ראשונה שעשיתי דבר כזה. כנראה שאמיר לא שם לב למקרה אבל אחרי חודש עזבתי את הדירה ועד היום אין לי אומץ להתקשר אליו.
נכון, אני יודע שאני חבר גרוע.
אמיר, למרות שאתה כנראה לא יודע, סלח לי.

קוף יקר שלי

אני מבקשת ממך סליחה. אני מבקשת שתסלח לי על שלא הצלחתי להציל אותך מגורל אכזר.
אלה הם הימים האחרונים בהם תזכה לראות את אור השמש. יותר לא תאכל פירות, לא תוכל לקפוץ ולטפס על הגדר, לא תשמע ציוץ ציפורים.
תינוק גיבור שלי, לפני כמה שבועות, כשהיית בן עשרה חודשים, הפרידו אותך בכוח מאמא ושמו אותך בכלוב התאוששות. לא הפסקת לבכות שאתה רוצה את אמא. אספת ענפים יבשים וחיבקת אותם חזק. אזרת את כל כוחותיך במאמצים להתגבר על הכאב הנורא הזה. חשבת שגרוע מזה לא יכול להיות.
צר לי אהובי, אך הגרוע מכל עדיין לפניך. באחד הימים הקרובים יקחו אותך בכוח ויכניסו אותך לקופסת קרטון. יניחו אותך באוטו ויסיעו אותך למעבדה. שם יכלאו אותך בתוך כלוב קטן, בחדר קטן ללא חלונות, מול קיר לבן.
אתה תחיה בפחד תמידי, כל רגע, כל שעה, כל יום, כל לילה. בחודשים הראשונים תעבור סדרת אימונים בהצמאה. יתנו לך בבוקר בונזו יבש וכשתהיה צמא יכריחו אותך לעשות משימות טפשיות כמו לקשקש עם טוש על נייר או ללחוץ על כפתור במחשב. אם תבין מה רוצים ממך ותציית תקבל כמה טיפות מיץ. אם לא תבין ולא תציית תחזור צמא לכלוב. ככה זה יימשך ארבעה, חמישה, שישה חודשים. יוציאו אותך מדעתך וגופך ייחלש.
כשתלמד סוף-סוף לקשקש וללחוץ, יכניסו אותך לחדר עם מכשירים מפחידים וריח נורא. יקשרו אותך למתקן מחריד, יגלחו לך את השערות בראש, יחתכו לך את כל העור והבשר בראש, יקדחו לך שלושה חורים בקוטר שלושה סנטימטרים, יכניסו לך מתקנים מברזל בגולגולת ויבריגו אותם עם מסמרים. יהיו לך כאבי תופת. כל יום יחטטו לך בפצעים הפתוחים בראש, ישימו לך חומרים שורפים.
כשהפצעים יתחילו להגליד, יכניסו אותך לכיסא מפלסטיק, בו יופרדו רגליך מידיך וידיך מראשך. יחברו לך את הראש עם בורג ולא תוכל להזיז אותו אפילו מילימטר. אם יגרד לך באף או באוזן, לא תוכל להגיע עם היד. אל תנסה אפילו.
כל יום יכניסו לך אלקטרודות למוח ויכריחו אותך לקשקש וללחוץ. ואתה לא תבין למה.
גם אנחנו לא נבין למה. ולא רק אנחנו, אלא כל העולם לא יבין למה.
אחרי שנים של סבל נוראי, אם לא נצליח להוציא אותך מהגיהינום הזה, יהרגו אותך. מה שישאר ממך זה עשרים וארבעה עמודי נייר עם המון מילים וגראפים צבעוניים, שאף אחד לא יקרא.
אני מצטערת, אהוב יקר שלי. עשיתי כל מה שיכולתי כדי שזה לא יקרה לך, ונכשלתי. אבל אני לא מתייאשת. אני נשבעת לך שאמשיך, יחד עם חברי המסורים, לעשות הכל כדי שתצא מהתופת הזו.

בוכה בימים ובלילות,
שלך לעולמים,
ענת רפואה, דוברת האגודה נגד ניסויים בבעלי חיים

סליחה מהילדים המתוקים שלי

סליחה ילדיי המתוקים שאני לא נמצאת כל הזמן בשבילכם. אני נקרעת בין 2 עולמות חשובים וגדולים: פיתוח קריירה וגידול ילדים. וקשה לי להודות אבל גם העבודה חשובה לי. אני נהנית בה, אני מרגישה שאני מתפתחת, חיה ותוססת. אך מצד שני זה בא על חשבונכם. אני לא נמצאת תמיד אחה"צ ומבלה איתכם, למרות שליבי נקרע ואני אוהבת אתכם יותר מכל דבר אחר בעולם.
אז סליחה מתוקים שלי, ומקווה שתמיד נצליח למצוא זמן איכותי ואולי גם לפצות על החסר...

מכתבי הסליחה באדיבות האתר "סליחה - חיים רגועים". חלק מהמכתבים עברו שינויים מזעריים