נטייה להשמנה היא אחד הגורמים המייאשים ביותר את האדם הממוצע שמנסה לרדת במשקלו. אם הוא יודע שהוא סובל מנטייה להשמנה, ברור לו כי כל חייו יאלץ להקפיד על תזונתו ועל אורח חייו כי אם לא - יעלה משקל. גם דיאטות מוצלחות שהושגה בהן ירידה נאה במשקל מלוות לעיתים בתחושות ייאוש בשל ההבנה שצריך להמשיך להקפיד ולשמור על המשקל החדש למשך כל החיים.
רק למעט מאיתנו יש כוח רצון מספיק (או מוכנות לסבול) כדי לעמוד במשימה הזו, ואכן פעמים רבות אנו שוב מעלים במשקלנו לאחר הדיאטה. התחושה היא שהנטייה להשמין היא גזירת גורל שאין מנוס ממנה, ויש אמונה ידועה שהנטייה להשמנה הינה תורשתית ושאין דרך לשנותה. האמנם?
קודם כל, צריך להבדיל בין תורשה לגנטיקה. נטייה גנטית להשמנה היא תוצאה של הרכב מסויים של ה-DNA בגופנו שגורם למבנה גוף מסוים, בד"כ בינוני או רחב, ולצבירת שומנים. נטייה כזו היא אכן קשה לטיפול ולמעשה, בלתי אפשרי לטפל בה ללא הנדסה גנטית המתערבת ברמת התא. אבל נטייה להשמנה עשויה להיות תוצאה של שתי סיבות נוספות - השמנה תורשתית והשמנה תגובתית.
השמנה תורשתית היא תוצאה של מסרים שהועברו אלינו על ידי הורינו והסביבה הקרובה לנו. פעמים רבות אנו פותרים מצוקות רגשיות על ידי אכילה אם הורינו, לדוגמא, נוטים בעצמם להימנע מהבעה רגשית ולטפל ברגשותיהם על ידי אכילה. כך, כנראה, גם טיפלו ברגשותינו, וכך למדנו אנו לעשות זאת על ידי אכילת יתר רגשית שמובילה להשמנה.
למעשה, כל אחד מאיתנו נושא בתוכו את הנטייה לפתור בעיות רגשיות על ידי מזון, פשוט משום שהעיסוק ברגשות הפך להיות פופולרי רק במאה הקודמת. אבות אבותינו חיו בעולם שהיה עסוק בהישרדות ברמה הפיזית. השפע שאנו חווים כיום הוא יצירה של עשרות השנים האחרונות בלבד. עד אז העולם, והאנשים בו, ידעו תקופות לא מעטות של רעב וקושי לכלכל את עצמם. החקלאות לא הייתה מפותחת מספיק, הטכנולוגיה הייתה פרימיטיבית ושיטות יצור המזון היו מוגבלות ביותר.
האדם היה נתון יותר לחסדי הטבע ותרבויות רבות, בעיקר מאזורי אירופה, חוו רעב לעיתים קרובות. בתגובה לאיום הקיומי הזה פיתח גוף האדם מנגנון של צבירת שומנים לימים רעים. לכן בתקופות רבות אדם מלא נחשב לאטרקטיבי יותר, משום שהוא נתפס כבריא יותר ומועמד טוב יותר לבניית משפחה. ההתפתחות הטכנולוגית העצומה במאה השנים האחרונות גרמה לכך שהמזון זמין אלפי מונים יותר משהיה בעבר, ורובנו איננו עסוקים בשאלה אם יהיה לנו מזון מחר בבוקר.
מרגע שהפך המזון להיות זמין בצורה כזו, היה הגוף שלנו אמור להשתנות בהתאם ולהפסיק לצבור שומנים ליום רע. אבל הגוף שלנו משתנה בקצב איטי בהרבה, כך שאף על פי שהמזון זמין בהרבה ועתיר קלוריות הרבה יותר משהיה אי פעם, גופנו ממשיך להתכונן לימים רעים אפשריים והופך חלקים ממנו לשומן כאשר ניתנת לו ההזדמנות לכך. כך למשל, אנשים שמוצאם מאזורים גאוגרפיים שסבלו מתקופות רעב לאורך ההיסטוריה, נושאים את הנטייה להשמין הרבה יותר מאלה שמוצאם מאזורים אחרים, כמו הסהר הפורה, שפחות סבלו מרעב.
נפש מדוכאת בגוף אוכל
אבל האיומים לא נעלמו מן העולם, הם פשוט השתנו והפכו כיום להיות "גבוהים" יותר - עברו להתקיים במישורי חיים אחרים. עכשיו כשמזוננו מובטח, אנו פנויים להתפתח אישית: לנסות להיות אנשים יוצרים, בונים, ופנויים יותר לספק תשומת לב לעולמנו הרגשי. גם עולמות אלה של יצירה ורגש עלולים להיות מאוימים.
אדם החי בסביבה שאינה מכבדת אותו, לדוגמא, עשוי לחוש איום על דימויו העצמי ועל יכולתו לבטא את עצמו כאשר הוא נתקל בביקורת של סביבתו. אישה החיה תחת שליטה רודנית של בעלה, למשל, אינה מודאגת דווקא מכך שלא יהיה לה מה לאכול - היא מודאגת וחרדה משום שהיא חשה כי אינה מסוגלת להתפתח, מתקשה לבטא את עצמה כאם, רצונותיה אינם נחשבים, וכו'.
אדם שלמד מקצוע "נחשב" וחש מחויב חברתית להתקדם במעמדו, יתקשה לעזוב עבודה מתסכלת ולהתפנות לגידול תוכים, למשל, מחשש הביקורת שתוטח בו על ידי קרוביו וסביבתו. אלו הם אינם איומים על הגוף הפיזי - אלא על הנפש. כאן נמצאת המלכודת: בגלל הקשר הקיים בין הגוף והנפש וההשפעות ההדדיות שלהם זה על זה, כאשר הנפש חשה מאוימת, הגוף חש את האיום גם הוא. אך בעוד שהנפש עשויה להגיב לאיום בתחושות דכדוך, כעס, תסכול וכו', הגוף מגיב בדרך שהוא מכיר- צבירת שומן.
הנטייה הזו גורמת לכך שאנחנו משמינים כאשר אנחנו בודדים, מאוימים רגשית, מתוסכלים, סוחבים עוינות בלתי פתורה, סובלים מהתעללות רגשית וכו'. לכך נוספת הנטייה שלנו לטפל בקשיים רגשיים על ידי מזון, ואנו מוצאים את עצמנו מחמירים את הבעיה על ידי אכילת יתר, שמספקת לגוף עוד מזון שאותו יוכל להפוך לעוד שומן. זוהי כאמור ההשמנה התגובתית, בה העליה במשקל מתרחשת בתגובה לאירוע או תקופת חיים שיש בה משמעות של איום כזה או אחר על גופנו אך גם על נפשנו, רגשותינו וכו',
קחו לדוגמא אישה שעלתה במשקל בתקופת ההיריון ואינה מצליחה מאז לחזור למשקלה, ואף פיתחה נטייה להשמנה שלא הייתה בולטת לפני כן. ניתן לפרש את קשייה לרדת במשקל בשינויים הורמונליים שהיא עוברת, בשינוי באורח חייה, בהגבלת פעילותה וכן הלאה, אך פעמים רבות צבירת השומן לאחר ההיריון והקושי לרדת במשקל הם תוצאה של דאגה עמוקה המתחילה לקנן בה - דאגה לאינדיבידואליות שלה.
יש שאומרים שכאשר אמר האל לאישה "בעצב תלדי בנים", הוא התכוון לקושי שבויתור הנדרש ממנה על עצמיותה לטובת דאגה אינסופית ומתן תשומת לב כמעט מלאה. הדאגה המתעוררת בנפש עם הויתור הזה משדרת לגוף על קיומו של איום לעצמי, והוא עלול להגיב לכך בצבירה של שומן ובעליה במשקל.
החיים המודרניים מכילים בתוכם הרבה מאד גורמים המסוגלים לעורר תחושה של איום קיומי פנימי בשל השפעתם על הנפש, הרגש והרוח שלנו. מובן, אם כך, שכדי לצמצם את נטייתו של הגוף לצבור שומנים, חשוב לצמצם את תחושת האיום הפנימי על ידי טיפול בגורמים המעוררים אותו. לעיתים יהיה מדובר בצמצום נטייתה של הנפש, לעיתים יהיה צורך לשנות את אורח החיים כמו לשנות מקצוע, לגלות את עצמנו מחדש, להעמיק את המודעות העצמית וכמובן - לשנות הרגלים של תזונה לא בריאה.
קיימות כיום שיטות נהדרות המסוגלות לסייע לפרוק מן הגוף מתחים שליליים, לאזן את התנועה הפנימית, לסייע בחיבור הפנימי ולהקטין את תחושת האיום הפנימי שרובנו נושאים בתוכנו, ועל ידי כך לסייע בצמצום הנטייה להשמנה.
