היום זה נראה לנו כל כך מובן מאליו, אבל לפני מלחמת העולם השנייה אהבה בלתי מותנית לילדים – חיבוקים, ליטופים והתרפקויות בלי כל סיבה – נתפסו כדרך הבטוחה ביותר לעשות את הילדים עצלים, מפונקים וחלשים. רופאים ופסיכולוגים היו מאוחדים באמונתם כי אמהות שופעת חיבה מזיקה לילדים, וכי עקרונות מדעיים הם הדבר החשוב בגידול ילדים.
בשנות ה-20 של המאה העשרים פרסם לדוגמה ג'ון ווטסון, הפסיכולוג ההתנהגותי המוביל באמריקה של אז, מדריך לטיפול בתינוק ובילד שהפך לרב מכר. ווטסון כתב על חלומו, כי יום יבוא ותינוקות יגדלו בחוות תינוקות, הרחק מהשפעתם המשחיתה של ההורים (מזכיר למישהו את הלינה המשפחתית הקיבוצית?). עד שיגיע היום המיוחל, האיץ ווטסון בהורים להשתמש בטכניקות התנהגותיות כדי לגדל ילדים חזקים: לא להרים אותם כשהם בוכים, לא לחבק או לפנק אותם, רק לתת תגמולים לכל פעולה טובה ועונשים להתנהגות רעה.
הפסיכולוג ג'ונתן היידט מספר בספרו "הנחת האושר" את סיפורו של אביו אשר בשנת 1931, כשהיה בן ארבע, חלה במחלת הפוליו. הוא הוכנס מיידית לחדר בידוד בבית חולים, מתוך חשש מהתפשטות המחלה. משך מספר שבועות לא היה לילד כל מגע אנושי, למעט ביקור אקראי של אחות חבושת מסיכה. אמו באה לראותו כל יום, אך זה כל מה שיכלה לעשות זה לנופף אליו ולנסות לדבר אליו מבעד לשמשת הזכוכית שבדלת. הילד קרא לה, מתחנן אליה שתיכנס. הדבר שבר את ליבה, ויום אחד היא התעלמה מן החוקים ונכנסה פנימה. היא נתפסה וננזפה בחומרה. הילד החלים ולא נותר משותק, אך תמונה זו תמיד נשארה חקוקה בליבו: ילד קטן לבדו בחדר, בוהה באמו מבעד לשמשת זכוכית.
היום כמובן דבר כזה לא יעלה על הדעת. רופאים מעודדים הורים להשאר עם ילדיהם החולים, לנחמם ולחבקם. גם פגים בני יומם, שבעבר היו מבודדים באינקובטור, זוכים היום למגע וליטוף אוהב מהוריהם, מה שמשפר את סיכויי ההישרדות שלהם.
את המהפך הזה בהתייחסות המדעית והרפואית לחשיבותם של מגע אוהב ואהבת ההורים אנו חבים, בין היתר לפסיכולוג וחוקר גדול: הארי הרלו, שפעל בארה"ב בשנות ה-50 של המאה העשרים.
הארלו חקר התנהגות של קופים קטנים מסוג רזוס. הוא הראשון שהצליח להרבות אותם במעבדה. את התינוקות הרחיק מאמותיהם מספר שעות אחרי הלידה – כדי לשמור עליהם מפני זיהומים במעבדה הצפופה. למרות שמבחינה גופנית זכו במזון משובח ובטיפוח, הקופיפים היו המומים ועצבניים בחברת קופים אחרים. הם מעולם לא פיתחו מיומנויות חברתיות נורמליות, או יכולות לפתרון בעיות. הארלו ותלמידיו היו מבולבלים. מה הם שכחו?
הרמז היה מתחת לאף, עד שלבסוף סטודנט מחקר אחד שם לב אליו: חיתולים. הכלובים של הקופיפים היו מרופדים בחיתולי בד ישנים כדי לספק מצע רך. הקופים נצמדו לחיתולים, במיוחד כשהיו מפוחדים, ולקחו אותם עימם כאשר נישאו אל כלובים חדשים. הסטודנט הציע להארלו ניסוי, שהפך לאחד הניסויים המפורסמים ביותר בפסיכולוגיה.
הארלו יצר שני סוגים של אמהות-תחליפיות – בובות. סוג אחד היה עשוי מרשת מתכת, השני היה מצופה בשכבת ספוג ועליו שכבה רכה של בד מגבת. כל קופיף בניסוי גדל לבדו בכלוב עם שתי אמהות-תחליפיות, אחת מכל סוג. חלק מן הקופיפים קיבלו חלב רק מבקבוק שיצא מן החזה של האם העשויה מתכת. אצל האחרים הבקבוק יצא מחזה האם העשויה בד. על פי התפיסות המדעיות שהיו מקובלות אז, הקופיפים אמורים היו להתקשר למי שקיבלו ממנו חלב. אך לא זה מה שקרה. כל הקופיפים בילו כמעט את כל זמנם על אם-הבד, נצמדים אליה, מטפסים עליה ונדחפים אל בין קפליה הרכים. הניסוי של הארלו היה כה אלגנטי וכה משכנע שלא צריך לראות סטטיסטיקה כדי להבין את התוצאות. צריך רק לראות את הצילום המפורסם, שכיום נכלל בכל ספר מבוא לפסיכולוגיה, בו קופיף-תינוק נצמד לאם הבד ברגליו האחוריות בעודו מתמתח כדי לינוק משפופרת החלב של אם המתכת.
הארלו קרא לצורך הזה "נחמת-מגע": ליונקים צעירים, הסביר, יש צורך בסיסי למגע פיזי עם אמם. וכשאין אם אמיתית, יונקים צעירים יחפשו אחרי כל מה שמרגיש הכי דומה לאם.
אז לכבוד יום המשפחה – מה שהיה בגלגול הקודם יום האם – וודאו שאתם מקבלים, ומעניקים, הרבה נחמת מגע: התינוקות והילדים שלנו זקוקים לכך יותר מכל, אבל גם אנחנו, הגדולים, זקוקים לא פעם לחיבוק מרגיע, מנחם ואוהב.