נולדתי בבית שלא היה חסר בו דבר. לא שחיינו בעושר רב, אבל באמת שלא היה חסר כלום. היו לי את הצעצועים שהיו לכולם, חגגו לי תמיד ימי הולדת עם עוגות שוקולדת גדולות וגם בבת מצווה שלי טסנו כל המשפחה לחו"ל. אני באמת מחשיבה את עצמינו למשפחה ממוצעת – אבא, אמא, אני ושני האחים שלי, שגרים במרכז הארץ.
אמא שלי הייתה מורה ואבא עבד בהיי טק. כשהייתי בת 16, אבא שלי קיבל שבץ. זה היה כמו רעם ביום בהיר. הוא הפך מאדם חסון, בריא, מצחיק ואופטימי לחצי אדם שבקושי מתפקד. כחלק מתופעות הלוואי אבא נשאר משותק בחצי גוף, מה שעם הזמן והטיפולים קצת השתפר אך עדיין ממש רחוק מלהיות מצב סביר.
מאותו היום השתנתה כל המשפחה שלי. אבא, שהיה חוט השדרה שלנו, הפך להיות סיעודי. אמא, שבהתחלה התקשתה להפנים את המצב, נאלצה לעבוד כפול כדי לפרנס אותנו, ואני יחד עם האחים שלי הפכנו להיות ההורים של עצמינו.
לא סוד שמשכורת של מורה אינה יכולה לכלכל חמש נפשות. אמא נאלצה לעבוד כמורה בבקרים, לעשות שיעורים פרטיים אחר הצהריים ולעשות משמרות לילה אחת לכמה ימים במפעל לייצור מזון באזור שלנו כדי להישאר עם הראש מעל המים, מבחינה כלכלית. אני ואחי הגדול ויתרנו על שעות הפנאי, על חוגים ועל בילויים עם חברים גם כדי לחסוך בהוצאות וגם כדי שנוכל לצאת לעבוד בעצמינו.
שני דברים היו הכי חשובים לאמא (ואבא הנהן להסכמה): אחד, שלא נפסיק ללמוד ושני, שלא נצטרך לבקש או לקבל סיוע מאחרים. אמא היא אישה משכילה ובעלת נימוסים, בשבילה היה יותר קשה שידעו על המצב מאשר המצב עצמו. וכך, מבלי להתלונן או לחשוב שמשהו לא בסדר, נרתמנו כולנו למאמץ המשפחתי המשותף. לא חשנו שמשהו לא בסדר, אולי כי באותם החודשים היה ברור לכולנו שזה רק עניין של זמן עד שהכל חוזר לקדמותו ואולי כי פשוט לא רצינו לחשוב שיכול להיות יותר רע.
עדיף לקבל את הסיוע מאשר כלום
עברנו חורף קשה ולא, לא בגלל מזג האוויר, אלא בגלל המצב השוחק שבינתיים הפך להיות שיגרה. כולנו היינו מותשים, עייפים וכבר קצת פחות אופטימיים. לקראת חג הפסח הראשון שלנו כמשפחה לא מתפקדת, אמא נשברה ופנתה בבקשה לקבל סיוע. אנחנו הילדים גילינו את זה רק כשהיא חזרה עם ארגז שהיה כתוב עליו "לתת". מבחינתה זה היה דגל כניעה לבן. העיניים שלה כבו והתקוות שלה נמוגו. חג משפחתי כל כך שבאותה השנה הפך להיות קודר, עצוב ובעיקר מושפל. ניסינו לנחם את אמא, אבל מבחינתה קבלת הסיוע הייתה נקודת האל חזור, קבלת הגזירה, הודאה באשמה, כישלון.
אחרי שגם זה הפך להיות חלק משגרת חיינו, אמא גייסה כוחות אדירים והבינה שעדיף לקבל את הסיוע מאשר כלום. מה גם שהמתנדבים של העמותה הפכו להיות, מבלי ששמנו לב, ידיד המשפחה, שלא באים כדי לתת חבילות אלא באים כדי לבקר. פתאום ה"תרומה" הפכה ל"נתינה". אני לא אשכח שאחת המתנדבות אמרה לאמא "תחזירי כשיהיה לך", וזאת הפכה להיות הבדיחה של אמא ושל כולנו.
מאז ועד היום חלף כמעט עשור. מצבנו לא השתפר בהרבה אבל למדנו לחיות איתו. אבא עדיין מוגבל פיזית, אמא הזדקנה מאוד ועובדת פחות אבל אנחנו הילדים עוזרים במה שאנחנו יכולים. גם "לתת" ממשיכים לעזור לנו לאורך כל אותן השנים. מעבר לנתינה חומרית של מוצרי המזון, המתנדבים שליוו אותנו נתנו לנו גם את הנשמה. השאלות שלהם, הדאגה למה שחסר והיחס החם גרמו לכל המשפחה שלנו לסגת מהמבוכה בכל ביקור ולקבל אותם בחיבוק. עד היום אמא אומרת "מבטיחה להחזיר כשיהיה לי".
אל תשאירו אותם לבד בחג: לתרומה למשפחות נזקקות הכנסו >>
או תירמו בטלפון: 054-400-17-17