בואו נודה בזה, סיומים לא באמת מתאימים לנו, גם אם ידענו עליהם שלושה חודשים מראש, וגם אם ברור שניפגש שוב בעונה הבאה. לקראת סיום מופיעות בקבוצה כל מיני התנהגויות שמתגברות ככל שמתקרבים לרגע הפרידה. המשתתפים חוזרים לאחור, עושים אידיאליזציה או הכחשה להישגים, ומעלים קונפליקטים בינאישיים שלא נפתרו. זו גם הזדמנות אחרונה לקבל "מראָה" ולראות על עצמם עוד משהו שהיה מפחיד מדי כל עוד הם היו ביחד בקבוצה. לא סתם "משימת הזיכרון" העלתה דווקא השבוע בבית הרבה זיכרונות, חשבונות ורגשות מודחקים, אישיים וקבוצתיים.
לקראת הסופעונה החלטנו שגם אנחנו ניקח חלק בתהליך, וננצל את ההזדמנות האחרונה להגיד את האמת לכל אחד מהדיירים שטיפסו לגמר. מה אפיין כל דייר, ומה היה האתגר הגדול שלו לאורך העונה?
קותי: "זה לא סוד שאין לי ביטחון בשקל"
קותי התחיל את העונה כאנדרדוג הקיפוח, ומצא נחמה בזוגיות מצחיקה-עד-קורעת עם דודו, שאפשרה לו להראות מטאפורות של איילות וצדדים תלת-פאזיים באישיות שלו. אבל כשדודו נטש הוא פצח במחול זוגי בלתי-ממומש עם יאנה, ומשהו התקבע שם. קותי בא לביטוי בעיקר ביחסי שליטה-תלות, או בדמות הבעל המקנא, כשמה שהניע אותו היה קנאה ופחד. קנאה עמוקה ליאנה ולאחרים שהוא חזר והתכחש לה; ופחד להיתפס כלא-גברי, לקפוץ לבאנג'י הדתי, או להתעמת עם ערן על העלבון העדתי.
מנגנון ההגנה של קותי היה לשמור בעצבים על כל מה שמזכיר כבוד עצמי, החל מאיסור לבישת אדום-מעליב ועד לפזמון "תכבדי אותי". מערכת היחסים שלו עם יאנה הייתה ילדית מאד ונבנתה על טיזינג, היאבקות, ומשיכה-הדיפה מעגלית. הוא קצת מודע לעצמו ויודע שהביטחון העצמי שלו ברצפה, אבל כשהצדדים הילדיים הם אלו שמניעים אותך בגיל 30, זה לא ממש גברי או מושך.
המשימה האמיתית של קותי אולי הייתה לגדול ולקבל קצת ביטחון, אבל זה קרה רק חלקית, כשהביטחון שלו נשען על הכרת הקהל. הוא תחרותי עד הסוף, וכשהוא לא זוכה בכל הקופה הוא מרגיש מקופח כמו ילד שחטפו לו כדורגל. ההשערה שלנו? אם קותי יזכה הוא יקנה לו ביטחון חדש ונוצץ, ואם הוא יגיע רק למקום השני יהיה לו קשה מאד להשלים עם זה. אבל כן, כשהוא מצחיק, הוא יודע להצחיק.
תמיר: "אימא'לה, אני לא מאמין..."
תמיר הוא אולי הדבר הכי ייחודי שראינו במחוזות הריאליטי: עוד לא נראתה על מסך הטלוויזיה אישיות שהיא גם מוחצנת (אקסטרוברטית) וגם מופנמת (אינטרוברטית) בו-זמנית. האקסצנטריות שלו היא לא סתם שוּפוּנִי ו"אמא-אבא, תראו אותי". היא אותנטית לגמרי בדרכה המוזרה, ומתבטאת בדברים ייחודיים כמו בֶּהָלוֹת פוטוגניות, ריקודים מעופפים ורפליקות דיז'ון צוהלות. נכון, הוא מלא בשמחת חיים מתפרצת אך גם נחרד בקלות מכל כחכוח בסביבה, אבל ייתכן שכל זה רק ביטוי לחרדה העמוקה שלא לפגוע או להיפגע מאחרים.
אבל לצד המוזרות והייחודיות של תמיר, למדנו שהוא רגיש מאד ובעל תובנות מעניינות, שיש לו אינטליגנציה רגשית וחברתית משובחת, ולא סתם הוא הפך להיות החבר והמאמי האהוב. המשימה של תמיר בקבוצה הייתה להבין שהוא לא חייב לְרָצוֹת את כולם, שהדעות שלו נחשבות ונשמעות, ולקבל את זה שהוא חביב הקהל. חלק מזה הופנם אך עדיין לא הושלם, ועכשיו אם יש משהו שתמיר צריך, זה קצת יותר עמוד-שדרה ולדעת לעמוד על שלו. ממש כמו במרד הבישולים.
ההשערה שלנו היא שאם תמיר יזכה, הוא יפצח במחול צווחות "אני לא מאמין" כשהוא מתפלש בשלג הקונפטי; הוא ימשיך לא-להאמין עד עונת ה-VIP; וירגיש נורא לא נעים שהוא זכה בעוד האחרים לא הצליחו בסוף. אם היה יכול הוא היה מחלק את הפרס לכולם. ואנחנו מקווים שהוא לא יעשה את זה.
סער: "דיירי העולם, התאחדו"
אם תמיר הוא תופעה, סער הוא הפתעה. טובה. מי היה מאמין שבישראל, קלף ה"אישיוּת" מנצח את קלף ה"שמאלניות קיצונית". בהתחלה רק שמחנו שהוא ממתק לעיניים, בהמשך למדנו ששמאלני יודע להיות חבר של חיילים משוחררים, ואז נמסנו מול האנושיות, הרגישות וההבנה שלו לאנשים ולסיטואציות.
סער הפתיע גם את עצמו כשגילה כריזמה שקטה ומנהיגות שוויונית. למרות ש"גוזלון" הדף כל אפשרות לזוגיות בבית, הוא היה מאד זוגי: בהתחלה הוא ויעל שיחקו ב"ביקורת האיכות" של הבית; בהמשך הוא השתעשע בגבריות אמיצה עם ערן לתפארת מדינת ישראל; ולבסוף מצא עצמו בתפקיד האח התומך של שרי, שהתגנבה לו ללב וריגשה אותו עד דמעות.
המשימה של סער בקבוצה הזאת הייתה להראות לחברים ולעצמו שמאחורי כל דעה יש בנאדם, ושצריך גם לב ורגש בסיפור, ולא משנה אם זה "המולך" או שיר לירי על שלוליות. סער הביא לקבוצה קול עצמאי, חתרני ובועט, כשהוא מתעקש למרוד בחינניות ולאתגר את האח הגדול. אבל כשמאבק הכוחות שלו עם הסמכות הגיע לשיאו, זה נגמר בהבנה שהאח יכול לעשות הכל Better. סער החתרן הפך ל"סער מהטלוויזיה", שמוסר את חבילת המחתרת לשלטונות; הוא מצא את עצמו נשאר עד הסוף, מחובק ע"י המערכת, מעורב רגשית ומופעל ע"י המולך. אך הוא נגע לנו ללב ובהחלט גרם לכולנו לחשוב. ועולם הריאליטי כבר לא יהיה אותו הדבר...
שרי: "בטח מצביעים לי כי מרחמים עליי"
שרי הייתה הילדה הקטנה שלא ציפו ממנה לשום דבר מרעיש, מקסימום שתספק לנו כמה גלגלונים של תמימות ליד השכשוכית. אבל מהר מאד הבנו שמדובר בילדה חכמה שרואה את העולם בצורה מפוכחת וכואבת; שמבינה רגשות, תהליכים ומערכות יחסים לעומק, ולא מפחדת להגיד בקול רם למי שצריך – גם אם לא תמיד היה מי שיצליח לשמוע ולקבל את התובנות שלה.
כבר בתעודת הזהות שלה הבנו הכל. שהיא מודעת, לוקחת אחריות רגשית על כל דבר, ומתנדבת לשאת אשמה בכל הזדמנות. ילדים שמגיל צעיר דואגים להוריהם ומשמשים כמבוגר אחראי בבית נקראים "ילדים-הוֹרִיִים", ואם יש מישהי שמדגימה את המושג במלואו הרי זו שרי.
המשימה של שרי הייתה להיות קצת ילדה, ולנשום קצת חופש מדאגות היומיום. אולי גם קצת להאמין שהיא שווה משהו בעולם, ולא רק כי מרחמים עליה. בית האח איפשר לה לתרגל ילדותיות במקום בו יש דמות הורית מתפקדת, ולזכות בכמה אחים גדולים שידאגו לה. היא הביאה קול רגשי חשוב לקבוצה הזאת, וכשהחלקים הילדיים המקסימים שלה יָצאו החוצה זה קרה בכזאת אותנטיות, שהיא נגעה לנו בעומק הלב בכמה רגעים בודדים במיוחד. אולי זה מה שהביא לה את הקולות של דור שלם של ילדוֹת שהזדהו איתה. אנחנו צפינו בעונג בפעמים שהיא יכלה להיות פשוט ילדה ובוגרת, ולרגע לא לדאוג לאף אחד אחר, רק לעצמה.
יאנה: "רוצה אבל מתנגדת"
יאנה התניעה ונפתחה לעולם קצת מאוחר מדי. רוב העונה היא הייתה דמות-משנה בדרמת היחסים של קותי, כשכמעט לא קרה איתה שום דבר שאינו קשור לצלעות הנוספות במשולש: קותי וערן. וחבל.
יאנה היא בחורה אינטליגנטית, אבל היא התחבאה ושיחקה ב"יויו" עם קותי והצופים, ומרוב רצון להיות אמיתית כמעט ולא שמענו את הישירוּת שלה. רק אביבית אחת הצליחה לגרד לה את העצבים ולגרום לה להתמודד עם שאלת הזהות המורכבת שלה. אין ספק שהיא רגישה, שהיו לה כמה רגעים מקסימים, ושניתן להתלבט אם היא אייקון אופנה או לא. אבל משהו ב"עצירוּת התקשורתית" שלה פשוט לא זרם לנו בקשר איתה, בדיוק כמו שלא זרם עד הסוף עם קותי. יאנה מביאה את עצמה לקשר רק בחצי-קלאץ', כשכמוה גם אנחנו מבולבלים לגבי הזהות שלה ולא באמת יודעים מי היא.
אבל אולי יאנה פשוט רוצה אבל מאד מפחדת לגעת. רק השבוע הבנו את דרמת "החיבוק שלא היה עם אבא", מה שאולי גרם לה להעביר את כל הרגשות והציפיות אל קותי, ולהשליך עליו את התסכול שעולה כשהוא משחק-בדיוק-את-התפקיד שהיא שמה עליו. המשימה שלה הייתה להעז להיות מי שהיא, בזכות עצמה, אבל היא לא באמת העזה. מצד שני, הזוגיות הביאה אותה לגמר. אנחנו בטוחים שאם היא הייתה מתחילה עכשיו הכל מהתחלה, הבחירות שלה היו שונות לגמרי. אולי גם שלנו.
סוף דבר
אחרי עונה מאד לא-מובנת מאליה, מצאנו את עצמנו עם חמישיית גמר מפתיעה, שכולם בה אנשים רגישים מאד, אך כל אחד באופן אחר. מסתבר שבסוף מי שהיה באמת רגיש, הוא זה שהצליח לרגש אותנו. ולא רק רגיש לעצמו ולתוספות בשיער או בצלחת, אלא גם לצרכי האחרים והסביבה.
אבל השבוע רק רגישות לא תספיק. עכשיו החכמה היא לתת גז אחרון, ובפרידה כמו בפרידה - להביא את כל מי שאתם, במלוא הדרכם. הזדמנות אחרונה, ואז נתראה כבר רק בחוץ. עדיף אחרונים.
ומה וולטר היה אומר
מה שמפוזר בכל הבית, זה מהזנב שלי, או התוספות-שיער שנשארו מאחור?
צפייה מודרכת
אילו אירועים יתפסו כותרות בעיתון "מהדורה אחרונה"?
איך תשפיע הפרידה המתקרבת על היחסים בין הדיירים, והאם העצבים של תמיר יעמדו בזה?
וכמו לאורך כל העונה הזאת, האם גם בגמר אנחנו צריכים לצפות לבלתי-צפוי?