אקהרט טולה היה סטודנט דכאוני בעל נטיות אובדניות, כשלילה אחד נמאס לו מעצמו.
"זה היה קצת אחרי יום הולדתי העשרים ותשעה. התעוררתי באמצע הלילה בתחושת אימה מוחלטת. התעוררתי כך פעמים רבות בעבר, אך הפעם היתה התחושה חזקה מאי פעם. דממת הלילה, קווי המתאר המטושטשים של הרהיטים בחדר החשוך, קולה של רכבת חולפת מרחוק, הכל הרגיש כה זר, כה עוין, וכל כך חסר משמעות, שתחושה של תיעוב עמוק כלפי העולם עלתה בי... 'אני לא יכול לחיות עם עצמי עוד' היתה המחשבה שחזרה שוב ושוב בראשי, ואז לפתע שמתי לב כמה מוזרה היתה מחשבה זו. 'האם אני אחד או שניים? אם אינני יכול לחיות עוד עם עצמי, אני חייב להיות שניים: 'אני' ו'עצמי' שאיתו אינני יכול לחיות. 'אולי', חשבתי 'רק אחד מהם הוא אמיתי".
כך מתאר טולה את תחילתו של הלילה שהפך לנקודת מפנה בחייו. לילה שאחריו השתנה העולם שבו הוא חי, השתנה האופן שבו הוא תופס או חווה את עצמו, השתנה הדיכאון, וגם השתנה העיסוק. מסטודנט לתואר מתקדם הפך אקהרט במהרה להומלס, היושב על ספסל בפארק ללא רצון או צורך בדבר. לאחר זמן מה החלו אנשים שונים לבקש ממנו לחלוק את חווייתו ותובנותיו, והוא החל ללמד. אחרי שנים ספורות כתב את ספרו הראשון "כוחו של הרגע הזה", שהיה לרב מכר, והפך את טולה במהרה למורה רוחני בינלאומי מפורסם ועסוק.
חלפו עוד כמה שנים, וספר חדש נולד לטולה, "ארץ חדשה" (A New Earth) – הספר הרוחני המהפכני, המדויק והבהיר ביותר שקראתי בחיי. הוא סוקר את מצב תודעתה של האנושות, נזכר במלחמות העולם הראשונה והשניה, במעשי הטבח, בסבל ובאיום הקיומי שיוצרת האנושות לעצמה, וקובע: "אם היתה ההיסטוריה של האנושות מתוארת כתיאור ההיסטוריה הקלינית של אדם ספציפי, היתההדיאגנוזה ודאי כזו: דלוזיות פרנואידיות כרוניות, נטייה פתולוגית לביצוע רצח, אלימות קשה ואכזריות כלפי אלה שנתפסים על ידו 'אויבים' - שהם למעשה ההשלכה של הבלתי מודע שלו כלפי חוץ. לא שפוי וקרימינלי, עם הפוגות קצרות וספורות של צלילות דעת".
בחמשת הפרקים הראשונים של "ארץ חדשה" הבנתי את עומקו של הטירוף, וכיצד הוא נוצר. מהי "ליבת האגו" – ההזדהות עם זרם המחשבות והרגשות, ומהו "גוף הכאב" – אותו מטען תפיסתי-רגשי של כאב הניזון מטראומת הילדות וגם מהכאב האנושי הקולקטיבי.
כמו הילד המצביע בחוצפה על מערומיו של המלך, לא מתבייש טולה להגיד בפשטות: כל בני האדם מטורפים. בעודי קורא את ספרו, נזכרתי כיצד נולדתי להורים מטורפים, איך נצבטו לחיי על ידי דודות ודודים מטורפים, וכיצד אמרתי שלום במעלית לשכנים מטורפים. הרהרתי בגננת המטורפת שהקפידה על עריכת "ריכוז" מטורף בכל בוקר בעשר, את המורה המטורפת לפסנתר, ואת מנהל בית הספר המטורף שהטיף לי לאהבת המולדת. נזכרתי בבית המשוגעים הצה"לי, ובכפר האיזון התל אביבי, והגעתי למסקנה הבלתי נמנעת – גם אני מטורף.
כמה זמן נדרש כדי להשתחרר מגוף הכאב? ובכן, אומר אקהרט, "אין זה גוף הכאב, אלא ההזדהות עמו שמאלצת אתכם לחיות מחדש את העבר שוב ושוב. ולהשתחרר מההזדהות עם גוף הכאב לא לוקח זמן. עצם הידיעה שמה שאתם מרגישים הוא גוף הכאב שבתוככם, שוברת את הזדהותכם עמו".
אקהרט טולה מדבר על הדרך אל סוף הסבל, ועל הארה. זוהי אותה הארה שתיארו מורים רוחניים לפניו, אך הפעם מגיע התיאור מפי אדם שנולד בגרמניה, עבר בקיימבריג', והתנחל בוונקובר שבקנדה. הוא מכיר את המיינד המערבי, את ההסטוריה העקובה מדם של המאה ה-20, את כוחה של המדיה, ואת פריחתו ההדרגתית של הניו אייג' במערב. הוא מכיר אותי. הוא מכיר אותך. הוא יודע את כאב הילדות וההתבגרות בתוך עולם מטורף, את מנגנוני ההכחשה, את הניתוק מאהבה ומשקט, את תלאות הכמיהה הרומנטית ואת ההתמכרות ל"עוד". הוא יודע את יתרונות הפסיכותרפיה, וגם את מגבלותיה. הוא נותן את התשובות המדוייקות לכל הספקות והלבטים האפשריים, פשוט, כי הוא רואה אותם בבהירות מופלאה – מולו ובתוכו.
"אשרי הענווים כי הם ירשו את הארץ" מצטט אקהרט את ישו, ומוסיף שהענווים הם נטולי האגו, אלה שהתעוררו לטבעם האמיתי, ושישנו את פני האנושות וכדור הארץ המסכן שלנו.
"ארץ חדשה – להתעורר לתכלית חייך", מאת אקהרט טולה, הוצאת אופוס
