מלכתחילה, הוצאת רסלינג מיצבה את עצמה כמי ששואפת לתרגם ספרות אינטלקטואלית, מאתגרת, ורצוי מהצד השמאלי-מודרני של המפה. לאורך שנות קיומה, הציפה ההוצאה את מדפי הספרים בספרים, בחיבורים ובהגיגים שונים הקשורים בפילוסופיה עכשווית, במדעים הלא מדויקים, כמו היסטוריה, פסיכולוגיה וסוציולוגיה. היות שכך, שלא במפתיע, לפני כמה ימים הונחו על מדפי הספרים בחנויות הגדולות עותקים בוהקים של הספר "היסטוריה של הכישוף" מאת ג'פרי ב. ראסל וברוקס אלכסנדר.
הצצה מהירה בעטיפתו השחורה של הספר פלוס הפנטגרם (כוכב מחומש) המאיים ועלעול חטוף בין דפיו ומקבץ הצילומים הזרועים בתוכו, מבטיחים רבות. הרי מי מאיתנו, בני תרבות אמצע-סוף המאה ה-20, יכול להכחיש שבמקום כלשהו, עמוק-עמוק מתחת לתפיסת העולם המסודרת של ההיגיון הטכנולוגי והקידמה המדעית, קיימת תחושה קמאית-משהו המלווה אותנו מימי ילדותנו; ימים שבהם סיפורי הילדות היו גדושים במכשפות חורשות רע, ובקוסמים בעלי ידע עמוק בחוכמת הנסתר.
בעשרות השנים האחרונות, רעיון הכישוף, הקסמים, הפגאניות, המכשפים והמכשפות צובר לעצמו אוהדים מחודשים בתרבות המערבית. עשרות אלפי פרסומים גודשים את המדפים המתפקעים בחנויות הספרים. פגאניים מודרניים, כתות שונות, קוסמים ומכשפות מתוצרת עכשווית מצטרפים יום-יום להילולת העידן החדש, ומתיימרים לפעול על-פי "חוכמה קדומה" או "ידע קדום".
ואם נודה על האמת, הרי ילדותי וממכר ככל שיהיה, כולנו רוצים לדעת יותר על מכשפים ומכשפות, על עולם נסתר, אפל וסהרורי, על לחשים וקמעות, על כישופים אסורים, על ריקודים בליל ירח מלא ועל מבחר דברים שהדמיון הפרוע ותרבות הקולנוע והטלוויזיה מפמפמים ללא הרף לתודעה האנושית הקיבוצית.
האמת, תשובות לאותן השאלות (ע"ע ילדותי) שעלו בתוכי לפני קריאת הספר לא קיבלתי, למרות האנקדוטות הזרועות בספר והאיורים מאירי העיניים ומשובבי הדמיון. מאידך, גיליתי בספר ניסיון מרתק להעניק לקורא תשובות לשאלות הרבה יותר רציניות ויסודיות, ולמעשה, הרבה יותר מעניינות על הנושאים הנדונים.
הספר מנסה להעניק לקורא משנה סדורה והגיונית בכל נושא הכישוף, וניכר כי המחברים השקיעו לא מעט מאמץ בניסיון להסביר לא רק את התופעות עצמן, אלא גם את המונחים המקובלים בעניין, את הקשרים הסבוכים בינם לבין הנצרות, היהדות והפגאניות, וגם את השלכותיהם המעשיות על התרבות המערבית עד ימינו אנו.
המחברים סוקרים את ההיסטוריה של הכישוף לפי תאריכים ומקומות, תוך כדי התמקדות באירופה, בבריטניה ובאמריקה, עם גלישות פה ושם למקומות אחרים, אך תוך התעלמות כמעט מוחלטת ממסורות ומקורות הכישוף ברוסיה, וחבל.
נדמה כי הספר ערוך כעבודה אקדמאית לכל דבר ועניין, כולל כובד הראש ההכרחי וציון המקורות. אלא מה? למרות אותה הקפדה, רצינות והסתייעות בעורכים אקדמאים, ברור לקורא כי צמד המחברים פועל לפי קוד פנימי המקבע התייחסות שעיקרה סוציולוגית לתופעות הכישוף, המכשפים, קסמים ופגאניות היסטורית ומודרנית.
מבחינה מסוימת, ברור כי המחברים מנסים להפוך את הספר ליצירה מכוננת בתחום, קרי: תפישה שהיא פחות היסטורית ויותר חברתית. ומאליה עולה השאלה: האם המחברים לא לקחו לעצמם את הזכות להתעלם מפרטים שאינם מתאימים לאותה התיאוריה שהם בונים? או לחילופין: האם ההתעלמות הכמעט-מוחלטת ממסורות הכישוף הנוצרי-הרוסי הינה מפאת קוצר המקום, או מחשש שמא התעמקות במסורות אלו יכולה להרוס את התיאוריה הסוציולוגית?
כקורא סקרן, לא אקדמאי ולא מומחה, אין בידי התשובה. ועדיין, זהו ספר מעניין, מסקרן וראוי לקריאה.
"היסטוריה של הכישוף", ג'פרי ב. ראסל וברוקס אלכסנדר, 304 עמ'.
מה צופים לכם הכוכבים בשבוע הקרוב? תחזית אסטרולוגית לכל המזלות
