1.
הרבה יותר קל לבחור בדרך הקיצונית. זו של הכל או לא כלום. כולנו הרי שונאים (ודי בצדק) מצבים מורכבים, כאלו של "מצד אחד... אבל מהצד השני...", שלא מאפשרים לנו ללכת עד הסוף, מכל הלב, ובכוח.
גם עמרם, אביו של משה, שנפגוש לראשונה בפרשה השבוע, היה כזה. כשהגיעו גזרות פרעה, שקבעו שעל המיילדות העבריות להרוג את הבנים הזכרים ולהשאיר בחיים את הנקבות - לא, לא מטעמים פמיניסטיים, הוא פשוט חשש שהבנים היהודיים הקטנים יגדלו, יהפכו ללוחמים ויכריעו את מצרים מבפנים - החליט עמרם, אחד ממנהיגי העדה, שעל הגברים היהודיים לפרוש מנשותיהם על מנת שלא יוולדו ילדים בכלל, לא בנים ולא בנות. כך לא יהיה צורך להוציא את הבנים להורג.
בתו מרים, אחותו לעתיד של משה ואחת שתגדל להיות מנהיגה לא קטנה בעצמה, התייצבה מולו. "אבא", היא אמרה לו, "אתה יותר גרוע מפרעה".
"למה?" שאל עמרם בתמיהה אמיתית.
"כי פרעה גזר מוות על הבנים, ואתה גוזר מוות גם על הבנים וגם על הבנות שלא תיוולדנה".
כן, היא הייתה פקחית, הקטנה הזו. והיא כמובן צדקה. כי ה"פשרה" הזו, ההבנה שאין פתרון מלא והכוס, כמאמר הקלישאה, היא אכן חצי ריקה וחצי מלאה, היא זו שקובעת בסופו של דבר, סדרי עולם. פורסט גאמפ העדיף להשוות את החיים לקופסת שוקולד, אבל גם הקופסה, כפי שהוא עצמו יודע, חציה ריקה וחציה מלאה. אין בונבוניירות, אין אמת מוחלטת, וקיצוניות אף פעם לא הובילה לשום מקום טוב. לפעמים צריך להתפשר.
2.
וכן, המנהיג הנערץ הזה היה מגמגם. האגדה מספרת שכשהיה ילד וגדל בארמונו של פרעה, יום אחד, תוך כדי משחק, הוא לקח את כתרו של פרעה ושם על ראשו. כל היועצים נזעקו מיד. "זה איום", הם אמרו לפרעה שלא הבין על מה המהומה, "זה סימן שהוא רוצה לרשת אותך, שהוא רוצה לקחת את הכתר!". יועצים, אתם יודעים.
פרעה החליט להעמיד את משה למבחן. הוא העמיד לפני הילד קערה מלאה באבנים טובות ולידה קערה מלאה בגחלים לוחשות. "תבחר!", ציווה עליו.
משה הקטן לא היה כסיל. הוא רצה להושיט ידו לעבר היהלומים אך מיד בא מלאך, הזיז את ידו לעבר הגחלים, ומשה שנכווה פרץ בבכי, הכניס את ידו הבוערת לפיו, וכך נכוותה גם את לשונו. פרעה ויועציו נשמו לרווחה אך אנו נותרנו עם מנהיג מגמגם.
ומה? היה לנו רע? להיפך, לא פעם הציל הגמגום הזה אותו ואותנו. כי אין מה לעשות, החיים הם לא שחור ולבן, הכוס היא חצי מלאה וחצי ריקה, וכן, מותר לא לדעת הכל ובהחלט רצוי לגמגם מדי פעם. שבת שלום.