פעם חשבתי שאם אדם נראה כמו איש שוליים אז הוא בהכרח גם יותר רגיש. רק אחרי שנים הבנתי שאנשי שוליים אכן רגישים יותר, אלא שתחושה של שוליות ונידוי היא עניין פנימי לגמרי. פגשתי אנשים שנחזו כהיפים אבל התנהגו כאילו הם מרכז העולם, ולהיפך, פגשתי פרופסורים מעונבים ומחוייטים שהלכו בעולם עם תחושת שוליות חריפה, ועל כן גם היו רגישים להפליא.
במובן הזה, מעשה הקנאות של פנחס, וברית השלום שניתנה לו מאת האל, אינם הדרמה העיקרית בפרשה הנושאת את שמו. דווקא פרשנותם של חז"ל לפסוק הפותח את הפרשה היא מרכז הסיפור. בפרשנות זו, המובאת על ידי רש"י (רבי שלמה יצחקי, גדול מפרשי המקרא), תהו חז"ל מדוע הוצרך המקרא לתאר, פעמיים, את ייחוסו של פנחס: "בן אלעזר בן אהרן הכהן". ותשובתם: "למה יחסו הכתוב עד אהרן? לפי שהיו השבטים מבזים אותו, הראיתם בן פוטי זה שפטם אבי אמו עגלים לעבודת אלילים והרג נשיא שבט מישראל?! בא הכתוב וייחסו: פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן" (ספרֵי במדבר, פיסקא קלא, ומקבילה בבבלי, סנהדרין דף פ"ב, עמוד ב').
פרשנות זו מלמדת על החירות שנטלו לעצמם חז"ל להפוך בפרשנותם את הטקסט המקראי על פיו. פנחס המקראי הוא דמות חזקה שאין צורך לדאוג לשלומה הפיסי או הנפשי. והנה, לפי חז"ל, אחרי שפנחס הורג את זמרי וכזבי הוא הופך להיות מבוזה – מזכירים לו שאמו היתה מדיינית בעצמה, בת יתרו. פנחס המקראי הוא בעל כושר מנהיגות וזיהוי של רצון האל. פנחס של חז"ל, לעומת זאת, מקבל את ברית השלום מאת האל על מנת שלא יתמוטט, על מנת לחזק אותו אל מול הנידוי והלעג של העם. השאלה היא מה הניע את חז"ל לראות בייחוס של פנחס סימן לחולשתו ורצון לחיזוקו – הרי מתוך המקרא עולה דווקא תמונה שונה לגמרי.
מזדהים עם הסבל
התשובה לשאלה הזו היא שחז"ל מפרשים את המקרא מנקודת מבט של אנדרדוג, מנקודת מבט של אלה המצויים בשוליים. תחושת נידוי ושוליות משפיעה באופן עמוק על הדרך שבה אדם מפרש את המציאות, ועל פרשנותו את הטקסטים המכוננים את המציאות הזו. לכן, כשחז"ל רואים שמישהו מיוחס אחרי סבו או שניתנת לו ברית שלום, הם ישר חושבים כמו אנשי שוליים ותוהים מה הסיבות שבגללן אדם יצטרך את החיזוקים הללו.
ידועה הטענה של חנה ארנדט, שתחושת נידוי מודעת היא המקור לכל התכונות היהודיות החיוביות – הלב היהודי החם, הומניות, הומור, אינטלקטואליות שאיננה תלויה בדבר. הנידוי מבהיר לאדם את יחסיותם של הכוח, המעמד והכסף, ומבליט את חשיבותם של הדברים הבסיסיים בחיים, כמו השיחה האנושית, יפי הטבע, או בריאות הגוף. ארנדט עומדת על כך שהמנודה חייב להיות בתוך החברה על מנת שהליך הנידוי אכן יפגע בו וישפיע עליו – מצבו הסיפי של המנודה, היותו בראש ובראשונה "בפנים" אך גם "בחוץ" הוא המאפשר לו להסתכל בעין ביקורתית על החברה בה הוא חי ולהעמיד לפניה סטנדרטים אחרים (מאמרה המאלף של ארנדט נגיש עתה בעברית ברשת והופיע במסגרת הספר "חנה ארנדט – כתבים יהודיים").
הדברים האלה נכתבים תוך כדי ההמולה סביב זיכויו של אהוד אולמרט ברוב התיקים שהתנהלו נגדו, ותוך כדי הדיון הער לגבי משמעותה של הרשעתו בתיק מרכז ההשקעות. אנשים בעלי תודעה של נידוי יזדהו, מן הסתם, עם סבלו של אולמרט ותחושת הרדיפה שלו, ויצדיקו את התפטרותו של פרקליט המדינה בעקבות הזיכויים. ואולם, הדעות הסותרות גם בקרב אנשי שוליים בעניין זה מקורן בכך שאולמרט עצמו הוא דמות שקשה לאנשי שוליים להזדהות איתה, הוא עשיר ונהנתן ונהנה מקשרים חברתיים ענפים. על כל פנים, לחז"ל זכות ראשונים בהצבעה על כך שרגישות לעולם, ורגישות בפרשנות של טקסטים, מתפתחת מתוך תודעה של נידוי ושוליים ולא מתוך תודעה של מרכז.
צריך לזכור את הדברים הללו כאשר אנחנו שומעים טענות בדבר כמיהה לקיום יהודי "נורמלי" בארץ ישראל, קיום שישכיח את הגלות ואת תחושת הזרות של יהודים, היותם בפנים וגם בחוץ בכל מקום. הרגישות של חז"ל לדמויות המקראיות ולתהליכים הפסיכולוגיים שעברו עליהם, כמו גם רגישותם בענייני חברה ומדינה, נובעת מן העובדה שהקורפוסים ההלכתיים והמדרשיים העיקריים נוצרו ונערכו לאחר החורבן, בתנאים מדיניים וחברתיים קשים. תודעה כזו הכרחית למנהיגים, וחיונית בתהליך קבלת החלטות. מנהיג שמעולם לא חווה נידוי או שמעולם לא היה בשוליים, הוא מנהיג עם סיכוי גדול ללקות בשכרון כח. אם ניתן למצוא משהו חיובי בשנים הקשות שעברו על אולמרט, זה הדבר הזה בדיוק.
ד"ר יאיר אלדן הוא מרצה וחבר סגל במכון הרטמן בירושלים