ככל שהשנים עוברות אני מגלה כמה זמן לוקח לי להתרגל ולהיקשר. לדירה חדשה שלושה חודשים, לטלפון חדש שלושה שבועות, למיטה חדשה בין שבועיים לחודש (תלוי במזרון), בגדים – אם אני אוהב את החולצה או המכנסיים, כבר בפעם השניה שאני לובש אותם.
מה שמצחיק הוא שלגבי אנשים, שהם בעצם המקור של כל ההיקשרויות, אין כללים. עם אנשים אני נקשר בשניה. זה יכול להיות בשיחה הראשונה וזה יכול להיות אחרי היכרות של שנים. פתאום זה קורה. אני לא מדבר על התאהבות, שהמאפיין שלה היא חוסר היכולת לדמיין את החיים בלי מושא ההתאהבות, אלא על תלות חלשה יותר, היקשרות, והיא מתרחשת בבת אחת, ללא הכנה. וזה מפתיע כי, במובן מסויים, הקשר לחפצים ומקומות הוא כמו אימון, מתאמנים בלהיקשר, זאת סימולציה לקראת הדבר האמיתי. אלא שכל ההיקשרויות למקומות וחפצים לא מכינות לתלות הזו. היא מחרידה רק קצת פחות מהתאהבות. ואולי ההיאחזות במקומות ובחפצים הופכת להיות המשענת הבטוחה ברגעים האלה שבהם פתאום ברור לך שאתה זקוק למישהו. חד וחלק.
ברחנו לגלות
פרשת השבוע היא אחד המקורות המרכזיים לקשר הבעייתי בין עם ישראל ל"דירה" שלו, ארץ ישראל. כמה שהפסוקים הפותחים את הפרשה יפהפיים, ככה הם בעייתיים:
"אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת-מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם, בְּעִתָּם; וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ, וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ. וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת-בָּצִיר, וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת-זָרַע; וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע, וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם. וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד; וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה, מִן-הָאָרֶץ, וְחֶרֶב, לֹא-תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם. וּרְדַפְתֶּם, אֶת-אֹיְבֵיכֶם; וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם, לֶחָרֶב. וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה, וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ; וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם, לֶחָרֶב. וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם--וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם, וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם; וַהֲקִימֹתִי אֶת-בְּרִיתִי, אִתְּכֶם. וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן, נוֹשָׁן; וְיָשָׁן, מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ" (ויקרא כ"ו, ג'-י').
מה לא נכתב על הקשר הבעייתי והלא בריא בעליל בין העם ובין ארץ ישראל? הניסוח החד והיפה ביותר, לטעמי, של הבעייתיות הזו, מצוי במסה הידועה של א.ב. יהושע "הגולה – הפתרון הנברוטי" ("בזכות הנורמליות", הוצאת שוקן). יהושע טוען שהגולה היא הימנעות רצונית של עם ישראל מהקונפליקט בין דת ולאום. היות שהעם היהודי לא מזהה את עצמו אך ורק כישות לאומית אלא גם כדתית, שתי המערכות הללו מסוכסכות אחת עם השנייה, והיציאה הרצונית של העם לגלות היא בריחה מן הקונפליקט הזה.
אבל יהושע אומר משהו נוסף, עמוק, שקשור ישירות לפסוקים הנ"ל. הוא טוען שהיחסים בין העם לארצו הם יחסים חולים בגלל השתלטנות והדומיננטיות של האל (בדומה לאב קפדן ומחמיר שמנסה להכתיב את יחסי הבן עם העולם ועם אמו). על פי הפסוקים, רק אם עם ישראל יקיים את המצוות הוא יוכל לשבת בארצו, רק אם הוא ישמור על כבודה של הארץ ולא יטמא אותה בעבודת אלילים אז ירד הגשם והוא יוכל להתקיים על הטריטוריה. יהושע סבור שצריך להיפטר מהנוירוטיות הזו ולקבל שמדינת ישראל והעם היהודי הם נורמלים, כמו כל עם וכמו כל מדינה, ושרעיון העם הנבחר גורם לנו תסביך. באותו אופן הוא סבור שצריך דווקא לחזק את המרכיב הלאומי בהגדרת יהודיותו של אדם ולהחליש את המרכיב הדתי.
השואה היא כשלון יהודי
מכאן גם ההתבטאויות של יהושע בגנות יהודי התפוצות, ועל רקע זה פורסמה ממש לאחרונה קביעתו כי השואה היא כשלון יהודי. יהושע סבור שניתן לחיות חיים יהודיים מלאים, וכי ניתן לממש את היהדות במציאות טוטלית רק בישראל. את העמדה הזו קשה לי לקבל. גם אם מערכת הרווחה והמשפט של ישראל היתה מייצגת ערכים "יהודיים", לא היו היהודים החיים בישראל יהודים מלאים יותר מהיהודים בארה"ב, משתי סיבות: האחת, לא בוחנים זהות באחוזים, זהות מגיעה מתחום הרוח ולא הסטטיסטיקה. והשניה – ההנחה הסמויה של יהושע היא שיש דבר כזה, מובחן, שנקרא "זהות יהודית", ושניתן להחיל אותו על המערכות המדינתיות (יחסי חוץ המבוססים על ערכים יהודיים, למשל).
אלא שהזהות נמצאת תמיד בשיחה, תמיד בתגובה, תמיד לא מובחנת ותמיד מסרבת להתפענח. אולי דווקא יהושע הוא שבורח. בורח מן המורכבות של הדת והלאום היהודיים אל מערכת שנראית לו פשוטה יותר, ואילו יהודי התפוצות הם שמביטים נכוחה אל המערכת הזו. בכלל, אי אפשר להשוות. מדינת ישראל, בעיניי, היא ניסוי חברתי בקנה מידה לאומי – כאן אנשים יכולים ליצור צורות חדשות ומפתיעות של יהדות מבלי לחשוש ליהדותם, השפה היא עברית והזמן הלאומי יהודי. בארה"ב, לעומת זאת, מנסים לפתח את היהדות מתוך הצורות המוכרות על מנת למנוע התבוללות.
האמת, מאז פרסום "בזכות הנורמליות", דומה שהחזון של יהושע מתגשם. הישראלים פחות ופחות מתוסבכים ביחס לקשר שלהם לארץ. הם בוחנים את המדינה ביחס למדינות אחרות, הם מבינים שאנחנו עם ככל העמים. אבל לא הייתי קורא לזה נורמליות. בני אנוש תמיד מתוסבכים ביחס לקשר. כשאני נקשר למקום מתעוררת בי חרדה על התלות הזו, ואני מנסה לדכא אותה באמצעות חיזוקים. אבל הקשר עם המקום הוא רק תזכורת לחרדה שמתעוררת בהיקשרות אל אדם אחר. אם כן, המשוואה והאתגר הם: ככל שנגלה אמון גדול יותר בבני אדם ונפחד פחות, כך גם יקטן הצורך שלנו בהיקשרות אל מקום או חפץ.
ד"ר יאיר אלדן הוא מרצה וחבר סגל במכון הרטמן בירושלים. מכון הרטמן יקיים תיקון שבועות תחת הכותרת: "תיקון: הטרילוגיה. תיקון האל, תיקון התורה, תיקון ישראל". ערב שישי, שבת וראשון 25-27 במאי