הלילה הגדול הגיע. המצרים חטפו זה עתה את המכה האחרונה והכואבת מכולן, וכל משפחה בממלכת מצרים איבדה את בנה בכורה. בני ישראל מקבלים הנחיות מדוקדקות ליציאה חפוזה, משאירים מאחוריהם ארבע מאות שנות עבדות – ויוצאים אל החופש.
ההנחיה החשובה ביותר שהם מקבלים היא הזיכרון: "והיה היום הזה לכם לזיכרון, וחגותם אותו חג לה' לדורותיכם" (שמות י"ב, י"ד). סיפור יציאת מצרים נחקק בזיכרון הקולקטיבי שלנו, והוא חוזר ומוזכר בימי החול ובשבת, בחגי השנה, ובמיוחד, כמובן, בפסח.
למה הזיכרון חשוב כל כך? כי הוא קובע את גבולות הזהות שלנו, מספר לנו מי אנחנו – בדיוק כמו שראש השבט הקדמון ישב מסביב למדורה, וסיפר לילדי השבט נוצצי העיניים סיפורים על אבותיהם ועל עברם. עם ללא זיכרון אין לו עתיד, ואת זה ידע הקב"ה כבר אז, עת טרח להוציאנו ממצרים, ועל כן ציוונו – "זכור!". ולא סתם, אלא זכור כי היית גר ועבד בארץ מצרים, ועל כן התייחס במלוא האנושיות אל הגר והעבד בקרבך.
ד"ר אריאל פיקאר, תוכנית בארי מכון הרטמן, ד"ר מוטי זעירא, מנהל המדרשה באורנים, השייכים לרשת בתי המדרש בישראל