_b.jpg)
"זה יום שמח דווקא, יום של תקווה. זה יום שבו הרחמנות של הקב"ה מתגלה ובאה לידי ביטוי באופן הכי חזק, והנקודה היהודית מקבלת דגש".
אתה מרגיש שיש לך ממי לבקש סליחה?
"או-אה, יש לי המון אנשים לבקש מהם סליחה. קודם כל מאישתי ומהילדים שלי, ומכל בן אדם שההתנהלות כלפיו לא הייתה כמו שצריך - וגם אם הייתה, אתה צריך לבקש את סליחתו. אבל הסליחה היא קודם כל מהבית, על זה שאני לא תמיד קשוב, לא תמיד נותן להם מה שהם רוצים ולפעמים טועה, כמו כל בן אדם. עניי עירך קודמים - קודם כל אתה צריך לקבל את הסליחה מבית. עד שאתה לא מרצה את הבית שלך - האשה, הילדים, ההורים, האחיות - שום דבר לא קורה. אבל במציאות היומיומית אין מצב שאתה לא פוגע בבן אדם, אנחנו רחוקים מלהיות מלאכים".
איפה אתה הולך להעביר את יום כיפור?
"השנה עברתי דירה בירושלים משכונת בית-ישראל לשכונת רמות, ואני מקווה שאצליח לשכנע את הילדים שלי שבכל זאת נעשה את התפילה והחג בבית-ישראל. אבל האמת היא שאני מרגיש נוח כמעט בכל בית כנסת. יש בתי-כנסת מועדפים, אבל אני יכול להתפלל עם כולם – ספרדים, אשכנזים, תימנים. אני חושב שזה עניין של התכוונות. כמובן שיש מקומות שמעירים לך יותר, וכמובן שהכי הייתי רוצה להיות עם אנשי שלומנו מחסידי ברסלב".
אם היית בוחר להלחין תפילה או מזמור מתפילות יום הכיפורים ולנגן אותם, מה זה היה?
"תפילת 'כל נדרי' הכי נוגעת לי, אבל לא הייתי מלחין או מנגן אותה מחדש, אני רוצה לנגן אותה בדיוק בניגון שאבא שלי מנגן. אני בא ממשפחה של בעלי תפילה שהיו עוברים לפני התיבה ביום כיפור, וה'כל נדרי' של אבא שלי - שקיבל אותה מסבא שלי, שקיבל מאבא שלו - זה הניגון הכי יום כיפורי שיש".
"אני בעיקר זוכר את אבא שלי מתפלל לפני התיבה בבני-ברק. זה הפך להיות הריח של יום כיפור מבחינתי. כשהתגוררתי בת"א, בשנים שלא הייתי דתי, הייתי משוטט ביום כיפור מבית כנסת לבית כנסת ומחפש איזה חזן שיגע בי כמו התפילה של אבא שלי. אבל זה כמו זכרונות ילדות, אתה לא יכול למצוא את זה".
היית בן 11 במלחמת יום הכיפורים. אתה זוכר משהו מאז?
"לקחו את אבא שלי ואת כל בית הכנסת למלחמה באמצע תפילת מוסף של שחרית. הייתה תחושה שזה כל כך לא הגיוני שיעקרו את אבא מהתיבה. זו הייתה הפעם הראשונה שצמתי, למרות שלא הייתי מחוייב, ובגלל כל המהומה לא הרגשתי את הצום. למרות הפחד הייתה גם צהלה ודרמה, כי משהו קורה, ילדים טוב להם כשמשהו קורה. רק אחרי זה התחלנו לעכל את תוצאות המלחמה. ואז קיבלנו הודעה שבן דוד שלי, שנעדר במהלך המלחמה, נהרג כבר ביום הראשון שלה בתעלה, אחרי שנסע לשם לשרת על תקן חזן באחד המוצבים".
מרק עוף לארוחה המפסקת
"מרק עוף נותן לי תחושה של בריאות, אבל אני בעיקר משתדל לא לאכול הרבה. בשנים שמרוב בהלה מהצום אכלתי הרבה, היה לי צום מאוד קשה. יש בזה משהו הפוך - ככל שאתה אוכל יותר קל, אתה פחות רעב. אתה גם נמצא בתוך התפילה כל היום, אז אתה כמעט לא מרגיש את הרעב, אולי קצת צמא לפעמים".
וסיגריה, לא בא לך?
"לא, ואני מעשן כבד. אבל גם יש לי כל שבוע את השבת, שבמהלכה אני לא נוגע בסיגריה. אתה לא חושב על סיגריה בכלל, זה מנגנון כזה שמוכיח שכל העישון כולו הוא טמטום אחד גדול, והראייה היא שברגע שקיבלת בראש שבשבת אתה לא מעשן, אז אתה שוכח שיש דבר כזה".
ומה אתה עושה מיד עם צאת הצום, מדליק סיגריה?
"לא (צוחק). איך שנגמר הצום יש תפילת ערבית, ואחריה קידוש הלבנה, ואז לוקחים את הזמן ואחר כך מחפשים קפה".
יש קצת יסודות אוטוביוגרפיים שלך אצל משה באלנגה, הדמות הראשית מהסרט "אושפיזין", בכל הקשור להתארגנות לקראת החגים?
"כמו כל דבר שאתה עושה באמנות, יש איזה סוג של זיקוק של מה שעובר עלייך בחיים, באופן ממשי או לא מודע. בוודאי שעברתי בחיים מצבים כמו של באלנגה מ'אושפיזין' – מצבים של מצוקה כספית, של ניסיונות מאוד קשים, וגם בחיים שלי רצתי ליער וצעקתי 'מה אתה רוצה ממני'. בסרט יש רגעים מזוקקים של המציאות, שאתה מחריף או מעדן אותם, ומגיש אותם החוצה".
אם היית יכול לבקש משהו לשנה החדשה, מה היית מבקש?
"שיהיה שלום קודם כל בתוך עם ישראל, ושנוכל להסתכל אחד לשני בעיניים. אני חושב שהפילוג מחליש אותנו, ומונע מאיתנו גם שלום אחר. הכאב הכי גדול שלי זה חוסר היכולת שלנו להיות קשובים וסובלניים, אז הייתי מבקש קצת יותר סובלנות בשנה החדשה".
שולי רנד, 48, שחקן, זמר, תסריטאי ובמאי, נולד בבני-ברק ומתגורר בירושלים. ב-1992, אחרי קריירה בתיאטרון "הבימה", זכה רנד באוסקר הישראלי לשחקן הראשי הטוב ביותר על השתתפותו בסרט "החיים עפ"י אגפא". ב-1997 חזר רנד בתשובה והצטרף לחסידות ברסלב. ב-2004 כתב את הסרט "אושפיזין" והשתתף בו לצד אישתו. ב-2008 הוציא את אלבומו הראשון "נקודה טובה", אשר זכה באלבום פלטינה. בחוה"מ סוכות, ב-25 בחודש, יופיע שולי רנד באמפי פארק רעננה, עם המופע "נקודה טובה", סיפורי חג והופעת אורח של ארז לב-ארי.