בגיל 50, משה פייגלין, האיש ששם את ה-פ' ב”פרובוקציה”, רוצה שתבינו שהוא בדיוק לא מה שאתם חושבים. אחרי שנשפט פעמיים על "התקהלות אסורה" ו"המרדה" ושילם את חובו בעבודות שירות - האדם שהפך לסמן הימני בתוך "הליכוד" הגיע השנה לראשונה לשרת את הציבור בבית המחוקקים, ונכנס היישר לתפקיד סגן יושב ראש הכנסת. עכשיו הוא פותח את הלב ומפתיע: מה הקשר בין הר הבית ליחסי אישות ולמה הוא חושב שגם דתיים צריכים לחזור בתשובה? הוא מסביר לנו.
איזה כוח על טבעי היית רוצה שיהיה לך?
"לעוף, כמובן. זה חלום ילדות. תמיד חלמתי לעופף. 'תן לי אבר כיונה', כתוב בתהילים".
יש אלוהים?
"איזו שאלה? בעיניי צריך אמונה מאוד חזקה כדי להאמין שאין אלוהים, כלומר אתה צריך להיות מאוד דתי כדי להאמין בדבר כל כך לא הגיוני שאין אלוהים. זה מזכיר לי שני אנשים שהולכים במדבר יהודה ורואים שעל אחד ההרים כתוב: 'עד מתי אוגוסט 95?' אחד אומר לשני: 'מסכנה המחלקה הזו. היה להם סמל שטרטר אותם וגרם להם לאסוף את כל האבנים ולכתוב. השני השיב: 'מה אתה חשוך? מה פתאום? היתה רעידת אדמה, עברו רוחות, האבנים התגלגלו וזה הסתדר לפי הכתובת הזו'. אני שייך לחשוכים שמאמינים שהיה סמל מחלקה. אין לי עוצמות של אמונה כדי להאמין שהעולם ברא את עצמו".
מתי לאחרונה היה לך דיבור עם אלוהים?
"דיבור עם אלוהים, אולי ביום כיפור. יש לי דיבור אל אלוהים כל הזמן ואני מאמין שהוא מדבר אלינו דרך המציאות וככל שאנחנו מזוככים יותר אנחנו יכולים לשמוע את הדיבור הזה. להבין אותו. כשאני רוכב על אופניים אני מתפלל תפילות לא שגרתיות תוך כדי רכיבה. גיליתי שכשהגוף במאמץ גם האנטנות הרוחניות נפתחות ואני מסיים את העלייה יותר טוב אם אני מבקש תוך כדי דברים שחשובים לי. זו תגלית - כשהנפש נפתחת גם היכולת הפיזית יותר חזקה".
אם היית יכול לבקש בקשה אחת מאלוהים, מה היא הייתה?
"יש שתי בקשות שאני מבקש כל הזמן: שאהיה כלי לעשות את רצונו מתוך שמחה, ובקשה שקשורה לבריאות של בני המשפחה שלי. ויש כמובן בקשה על יונתן פולארד".
"מעולם לא איבדתי אמונה, אבל האדם המאמין נמצא במקום בו הוא מתרחק ומתקרב. כשאתה מתרחק אתה מרגיש כאב. כשהמינון בין חומר לרוח הולך לאיבוד, כשאדם יותר חומרי ופחות קשוב לתדר הרוחני שבו – במובן האמוני זו תחושה כואבת".
מי האיש שהכי השפיע עליך?
"ברמה האישית? אשתי משפיעה עליי והיא סוד כוחי. היא אמרה לי 'תהיה מה שאתה' ונתנה לי גיבוי לעשות את הדברים המטורפים ביותר. בא אדם לאשתו בבוקר בהיר אחד ואומר לה 'אני הולך לחסום את כל המדינה', ובמקום לשאול אותו מה יהיה עם העסק היא אומרת 'טוב. אם זה מה שאתה רוצה – זה בוער בך ולא אעמוד בדרכך'. בדיעבד, זו ההשפעה הגדולה ביותר. לדעת שיש לך בסיס, שיש לך גב".
מהי התכונה הכי רוחנית של בת זוגך?
"עקשנות היא התכונה הבולטת שלה. היא לא מוותרת עד שהיא משיגה את המטרה".
יש לך קמע? אמונה טפלה?
"לא. כלומר, אני עושה "טפו טפו טפו" כמו שאני אומר לבריאות. זה עניין תרבותי, זה לא אמונה ובכל מקרה, להזיק זה לא יכול".
אתה מאמין בתורות מיסטיות כגון אסטרולוגיה ונומרולוגיה?
"לא. אני לא לומד זוהר למרות שאני בגיל שמותר לי, לא עוסק במאגיה. הרוחניות שלי הולכת למקומות אחרים. יש הרבה שרלטנות ושקר בעולם הרוחני ואנשים שלא מצויים בעולם היהודי חושבים שיהדות היא מאגיות ויש אנשים שעושים מזה כסף".
אתה אדם רוחני?
"אם רוחניות זה עיסוק ברוח על פני חומר, אז חד משמעית. זו הנקודה החזקה שלי. חבריי לסיעת הליכוד, למשל, לא מבינים מה נפל עליי, למה אני לוקח קריירה פוליטית ומסכן אותה בשביל משהו לגמרי רוחני כמו עלייה להר הבית. הרי אין כרגע מלחמה, זה לא איום בפינוי יישובים - אלא הר הבית, ואתה מקריב את כל מה שבנית בשביל משהו רוחני. אני רואה את הקשר בין רוח לחומר ומבין שהריבונות שלנו על הר הבית היא לא השאלה החומרית של אם אני אניח את כף רגלי במקום זה או אחר. מהזכות הזו נגזרת גם הזכות על תל אביב. צריך לראות כאן את הרוח שמאחורי החומר, את המימד הפנימי של המציאות הנגלית לעין".
מה אומרת לך המילה "רוח"?
"את המטאפיזיקה מאחורי הפיזיקה. בכל מציאות גלויה לעין יש פנימיות רוחנית ונקודת החיבור בין הפיזיקה למטאפיזיקה - היא מה שמשגע את האנושות משחר קיומה. סוד החיבור הזה ניתן רק לעם ישראל בארץ ישראל, בהר הבית, בבית המקדש. יש אמרת חז"ל שאומרת שמאז שנחרב בית המקדש אבד טעם החיים. מאז שהוא חרב למלפפונים אין טעם, אפילו ליחסי אישות אין טעם. אנחנו מסתובבים במציאות כמו זומבים כי החיבור בין החומר לרוח אבד, התנתק. כל המסר שלנו לאנושות כיהודים נובע מנקודת החיבור בין החומר לרוח ובלעדיה אין לנו משמעות. לכן ההתעקשות שלי על הר הבית".
האם אתה מתחבר לזרם רוחני כלשהו?
"לא. אני לא מתחבר לשום זרם. לא תמצאי אותי קופץ בכבישים כמו ברסלב או הולך לאומן. אני ההפך הגמור, ארצי, מעשי, פרגמטי ופוליטי. הרוחניות שלי לא מגיעה מהיסחפות לזרם. אני לא רץ עם גיטרה לגבעות וצועק 'טאטא'".
מתי השתנו לך החיים?
"החיים שלי השתנו ביום בו הקמתי את 'זו ארצנו'. הייתי אדם פרטי, הבעל של ציפי. השכן ממול לא ידע איך קוראים לי ובן לילה הפכתי לאדם שכל המדינה מכירה לטוב ולמוטב – אבל מכירה. זה משהו שמשנה לך את החיים שמכירים אותך. אדם צעיר משום מקום, ש-100,000 אנשים יוצאים ל-80 צמתים ונענים לקריאתו בהפגנה הכי גדולה שהמדינה ידעה. כמי שרואה את הצד המטאפיסי של המציאות הבנתי מה המשמעות של הסכמי אוסלו, הסתכלתי ימינה ושמאלה והשתדלתי להיות איש במקום בו לא היו אנשים".
איפה הבית שלך?
"אני עונה לסטריאוטיפ הגוש אמוני של המתנחל עם העוזי והדובון. אני מרגיש בבית בארץ ישראל. נולדתי פה, המשפחה שלי הגיעה לפה לפני 120 שנים וכולם פה דודיי ואחייניי. זו הארץ שלי, זה הבית שלי, זה אני. יותר מזה: בחו"ל אני מרגיש כל כך כמו דג מחוץ לאקווריום, במחנק, בסכנה ולא בטוח בעצמי. כשאני חוזר אני עושה מעצמי צחוק ופשוט מתכופף ומנשק את הארץ".
איזה ספר, סרט או דיסק מעורר בך השראה?
"מאיר אריאל הוא השייקספיר הישראלי עבורי. המילים שלו מעוררות השראה ובכל פעם אני מוצא שם משהו חדש. לשיר אותו זו הנאה מהמוזיקה וגם למידה. אני מאוד אוהב את 'לילה שקט עבר על כוחותנו בסואץ' כי זה מזכיר לי את המילואים. הוא מתאר את המילואימניק ואת מה שעובר לו בבטן בצורה שזר לא יבין אותה. אני גם מאוד אוהב את 'מודה אני'. הוא פשוט קולע. אני גם אוהב את קט סטיבנס. מבחינת ספרים, אני קורא המון ש"י עגנון. הוא מרפא את הנפש ומרים אותך. סרטי קולנוע אני כמעט ולא רואה, אבל הסרט האחרון ממנו נהניתי היה 'הערת שוליים'. הלכתי עם הבן שלי וזה היה פנטסטי".
איך נראית השבת שלך?
"שבת זה מימד אחר, אין לי טלוויזיה בבית אבל בשבת אין גם רדיו. אין טלפונים, אין מחשב ופתאום שקט. אני גר בקרני שומרון, מולי רק הרים וגאיות. אני יושב וצופה בנוף, נפגש עם הקהילה בבית הכנסת. זה משפחה, קידוש, בציעת החלה, כל סעודת השבת, שירי שבת, המשפחה, באים שכנים או חברים או ילדים ונכדים. את יודעת מה אומרים על נכדים? כשהם באים אומרים 'ברוכים הבאים' וכשהם הולכים 'ברוך השם'.
שבת זו חוויה מקסימה. את מוזמנת - כן, כמו כל דוס מצוי אני מזמין אותך לשבת! אבל רק שלא תחזרי לי בתשובה".
שלא אחזור בתשובה? הפתעת אותי.
"תראי, אני כמובן מעוניין שיהודים ישמרו מצוות, אבל אני בעיקר כמה ליהדות כתרבות. כשבית המקדש היה קיים היתה תרבות מיוחדת סביבו, מוסר מיוחד. כשהוא חרב התרבות הפכה לדת שנועדה לשמר את הזיכרון הזה. התורה הפכה לאדמה שלנו. כשחזרנו לארץ היה לרבים צורך להתנתק מהדת כדי לשוב לתרבות. אבל אני רואה חילוניים שחוזרים בתשובה, אבל מוותרים על ההישג המופלא של השיבה אל ההיסטוריה והרלוונטיות הפוליטית. במובן זה הם הולכים אחורה ולא קדימה. הם מאמצים את הדת אבל מוותרים על התרבות. מאוד מוצאת חן בעיניי החזרה בתשובה שנשארת בסביבת מגוריה המקורית, שממשיכה באותו מקום עבודה ובאותה מידת מעורבות בחיי הקהילה והאומה. בעיניי גם הדתיים צריכים לחזור בתשובה במובן הזה, כך שתיווצר פה תרבות יהודית שלמה".