זוכרים שדיברנו על מושגים שגברברי הניו אייג' מגדירים בצורה חמקמקה ולא קונבנציונלית, כמו "נאמנות" או "אמצעי מניעה"? הנה מגיע עוד אחד - "עבודה". לכל הניו אייג'ים שאני מכירה יש סוג של קריירה וכולם מרוויחים כסף, אבל בכל זאת מוצאים זמן להסתובב לזוגתם בין הרגלים ולתהות על אורח חייהם של אנשים אחרים, פחות מוארים.
א', למשל, עובד כקבלן לפי פרויקטים, ת' הוא איש סאונד, י' מעצב אתרים, א' אחר הוא רופא הומאופת וט' דייג בחורף וגנן בקיץ. כל האותיות האלה מסמלות גברים עצמאיים וגמישים, שמתקשים לוותר על בילוי עם הילדים לטובת האוטו המצ'וקמק שיביא אותם לעבודה. איכשהוא הם מצליחים להתניע, להגיע לשם ולהרוויח משהו, אבל בכל זאת חלקם, איך לומר בעדינות, פשוט עצלנים.
הבוקר שלהם מתחיל בדרך כלל בסיגריה קטנה ואדישות כללית לזמן (אולי בגלל זה יש לרבים מחברינו לפחות שלושה ילדים - בוקר הוא הרי זמן נפלא לסקס). היום המרווח שלהם ממשיך בפיזור הילדים, קצת סידורים, עבודה קלה בגינה, כמה טלפונים ושיטוט חסר מעש במטבח. זה אולי נראה כמו הרבה עשייה, אבל האמת שרוב הזמן זה פשוט מסתכם בלהפריע לפעולות הבוקר שלך - לסדר, לנקות, לבשל. או לעבוד.
זה לא באמת מפתיע, כי חומריות היא מילה שאי אפשר למצוא בלקסיקון הניו איג'י. בית, מכונית חדשה ובגדים יפים מעולם לא הניעו את גבר הניו-אייג' לקום בבוקר מהמיטה. למעשה, הדבר היחיד שיגרום לו לצאת ולהרוויח כסף הוא הצורך לאכול, לכלכל ילדים, או לעסוק במשהו שהוא אוהב.
ואכן, רוב הגברים שאני מכירה עובדים בדברים שהם באמת אוהבים, ואף אחד מהם לא פותח יום של עבודה ממורמר או מתוסכל. חלקם אולי היה רוצים קצת יותר הכרה, קרן פנסיה או רכב מהעבודה, אבל בשורה התחתונה, אף אחד לא באמת מוותר על החופש ועל האפשרות לעסוק במה ששובה את ליבו בשביל סתם תלוש משכורת.
נכון, רבים וטובים בונים על ההורים שיעזרו כלכלית, חלקם אפילו נתמכים באופן קבוע, אבל מבחינתם אין עם זה שום בעיה. גם בימים הגרועים ביותר (המכונית שוב נכנסת למוסך ואין להם מושג איך לממן את העניין) אף גבר ניו אייג' לא ידפוק על השולחן ויכריז: "זהו, צריך משרה שנייה, אני מתחיל למלצר". אם כבר, סביר להניח שזה יהיה משהו כמו "חרא של יום היה לי בעבודה, אני יוצא לעשן משהו".
אולי הם צודקים, אני תוהה בלבי. אולי באמת צריך להתייחס למושגים כמו "עבודה" ו"קריירה" כמצרכים שנמצאים בתחתית רשימת הקניות של החיים, ולהתמקד במוצרים משמעותיים יותר. בוקר אחד, כשהשארתי את הילדים בפארק ירוק ועמוס עצים והורים מלווים, הרגשתי צביטה קטנה. או כמו שאמרתי לאחד האבות המאושרים שנשארו שם (נגר במקצועו) - לא בא לי לחזור לחיים האמיתיים, לעבודה, למרוץ המטורף של הבוקר.
"אז תישארי איתנו", קרצו אלי האימהות האחרות. "תישארי", התחננו הילדים האומללים שלי, שאימא שלהם היא היחידה שבדרך כלל לא נשארת. "תישארי", אמרה חברתי הטובה, שהבחינה בהזדמנות פז לבוקר של השלמת פערים צהובים. שקלתי בחיוב את כל התחנונים, אבל בסוף חזרתי הביתה לעבוד. כנראה שאני מעדיפה להפוך את הקנאה שלי לנשק, ולטפח מחשבות כמו "מה הם חושבים לעצמם כל הרוחניים האלה? שאין לי חיים, שאין לי עבודה, שכל מה שמעניין אותי זה לשבת איתם ולדגור על הילדים שבקעו לפני 7 שנים?".
וברור שהם צודקים: אלוהים יודע מה הספקתי בבוקר ההוא - שום דבר שלא יכולתי לדחות למחר או מחרתיים. מצד שני, כנראה ש"חיים" ו"עבודה" הם מוצרים שעדיין חסרים לי, ופשוט הרגשתי צורך עז ללכת לעשות קניות.