במרכזה של פרשת השבוע, "כי תשא", משה שוהה עם אלוהים על הר סיני במשך ארבעים יום וארבעים לילה, בזמן שבני ישראל ממתינים לו למטה. כשמשה מסיים את העניינים שלו עם אלוהים הוא מתחיל לרדת מההר, ובאמצע הדרך פוגש את הנאמן הגדול שלו, יהושע בן נון. וכך מתוארת הפגישה ביניהם: "וישמע יהושע את קול העם ברעה ויאמר אל משה קול מלחמה במחנה, ויאמר (משה) אין קול ענות גבורה, קול ענות אני שומע" (פרק ל"ב, י"ז-י"ח).
יהושע ומשה דנים מהם בדיוק הקולות שנשמעים שם למטה למרגלות ההר. יהושע שומע "קול מלחמה" ואילו משה שומע "קול ענות". אולם מי נלחם נגד מי? האם יש כאן ניצחון או תבוסה?
לשיטתו של רש"י, הקולות ששומעים משה ויהושע הם לא קולות של לוחמים, מנצחים, או מפסידים. הקול שנשמע הוא קולם של אנשים העייפים מהכול. אנשים שמסוכסכים בתוך עצמם, אוכלים אחד את השני, אך מסובכים ולכודים אחד עם השני. אליבא דרש"י, אלה הקולות המלווים את הכנת "עגל הזהב". ואכן, כשמשה מגיע למטה הוא רואה את בני ישראל חגים סביב עגל הזהב. הלם אוחז בו, ומהזעם הוא שובר את לוחות הברית.
"עגל הזהב", כידוע, הינו מושג שצרוב עמוק בדי.אן.איי של העם היהודי. בדרך כלל הוא מוזכר כשמעוניינים לתאר חברה או יחידים הסוגדים לחומרי, לגשמי, לאלוהי הכסף והתשואה המהירה. אך המושג "עגל הזהב" נושא עמו משמעויות נוספות, ואני נזכרתי בזו של רש"י, המפרש הענק של המקרא והתלמוד, מאחר והיא אקטואלית למה שקרה השבוע. אני מתכוון כמובן לקולות המלחמה עם אירן, שהגיעו לשיאם בנאומים חוצבי הלהבות שנישאו בוועידת איפא"ק היהודית שנערכה בארה"ב.
ואקום רוחני, שיממון מוסרי וניוון חברתי
זה לא סוד שבמידה זו או אחרת כולנו חיים בתקופה פוליפונית והיפר ווקאלית, שבה כל אחד בכל רגע נתון מדווח, מעדכן, מצייץ, משתף, מעלה, מוריד, מגיב, מתייג, מטקבטק ומקטלג, אבל בעצם לא אומר כלום בתשעים ותשע אחוז מהמקרים. הרי, בינינו, זוהי בעצם כל התורה של המהפכה התקשורתית על רגל אחת – להגיד שום דבר באלף אופנים שונים.
ובכל זאת, מה מניע אנשים, ואני ביניהם, להמשיך עם פטפוטי הסרק הללו, ומדוע לעזאזל אנחנו גוזרים על עצמנו את הקקופוניה הבלתי מרוסנת הזו? הסיבה נעוצה כמובן באותה הפרעה שגרמה לבני ישראל לבנות את עגל הזהב. כי עגל הזהב – בימינו, בלבושו התקשורתי והרב ערוצי – מסמל ואקום רוחני, שיממון מוסרי וניוון חברתי. בנסיבות אלו, מה יותר הגיוני מכך שחברה שמסוכסכת ועייפה בגלל שביתות, פערי מעמדות, ניצול ציני של עובדים, ניכור ונרקסיזם זול, תצעק ותצווח אחד על השני משל היינו ברווזים (הנה, הכנסתי את הנאום של ביבי) מיוחמים?
לכן, בתפאורה הנתונה, הדיבורים והקשקושים על התקיפה באירן, תהיה או לא תהיה, הרבה יותר מעניינים מהתקיפה עצמה, ומיותר לציין כמובן שקולות המלחמה חשובים אלפי מונים מהמלחמה עצמה.
ברצוני להציע לכל אותם כתבים, פוליטיקאים, מדינאים ושאר גאונים למיניהם, שאם הם בין כה וכה עסוקים בשטיפת המוח של עצמם, אולי שירעננו את זיכרונם בגוגל או בוויקיפדיה, שם יוכלו לקרוא שהמלחמה בה נחלנו את הניצחון המזהיר ביותר הייתה דווקא המלחמה לפניה שתקנו כמו דגים. או שלחילופין, אולי יטו את אוזניהם לכיוון האירנים שהם, בניגוד לכל העולם שצועק ומפטפט, דווקא אלו ששותקים.
מי יודע. אולי בכל זאת כדאי ללמוד מהאירנים משהו. אחרי הכל, הם הרי לקחו את האוסקר. נו, הפסל המוזהב ההוא.