שלושת השבועות הקרובים, שבין י"ז בתמוז לט' באב, הם לא מהמזהירים שידע עם ישראל. אתם יכולים לקרוא להם "בין המצרים", בעיקר בגלל שהעם ידע פורענויות לא מעטות באותה תקופה. שנאת החינם בקרבנו היא היא שגרמה לחורבן ירושלים ולגלות הממושכת, ואחד הטריגרים הגדולים ביותר לחורבן היה הסיפור על קמצא ובר קמצא. מסתבר שגם אז היו אנשים שהעדיפו להתעלם מהציווי המפורש בתורה "לא תשנא את אחיך בלבבך" ולהתעסק בעניינים של כבוד ואגו.
ובכן, לפני כ-2,000 שנה תכנן אחד מעשירי ירושלים לערוך סעודה גדולה. הוא הזמין את כל ידידיו ומכריו וגם חבר טוב שאותו אהב - קמצא שמו. העשיר שלח את משרתו להזמין את קמצא, אבל כנראה ששמיעתו של המשרת לא הייתה מהמשובחות, ולכן חשב בטעות שמדובר בבר-קמצא - אדם אחר לגמרי. ולא סתם אחר, אלא אחד שלא ממש מסתדר עם העשיר, בלשון המעטה.
בר קמצא הופתע כששמע שהעשיר מזמין אותו לסעודה עתירת הבאזז. אבל הוא שפט את העשיר לכף זכות, חשב שמא הוא רוצה להתפייס איתו, ולכן החליט לשים את מחלוקות העבר בצד ולבוא לסעודה. הוא לבש בגדים נאים, הלך בשעה הנקובה וישב מסביב לשולחן ביחד עם שאר המוזמנים.
אבל אז הגיע בעל השמחה, כולו זחוח ומבסוט מעצמו, ועבר בין האורחים. מה הייתה רבה תדהמתו כשבמקום ידידו האהוב קמצא ראה דווקא את יריבו הקבוע בר קמצא. אדם נורמלי היה מטאטא את ה"בעיה" לצד, שהרי מדובר ביום שמחתו, אבל שנאת החינם באותה תקופה הייתה רבה כל כך, עד שאותו עשיר צעק על בר קמצא וגירש אותו מהמקום בביזיון.
ידוע שהלבנת פנים ברבים משולה לשפיכת דמים, וכך הרגיש בר קמצא שנעשה לו. הוא התבייש מאוד, פניו החווירו, והוא לחש לבעל הבית שכנראה הוזמן בטעות אבל מאחר והוא כבר כאן, הוא ישמח להמשיך לשבת, ואף מוכן לשלם לעשיר את עלויות הארוחה שלו ובלבד שלא יגרש אותו בביזיון. אבל אותו עשיר סירב בתקיפות להצעה, והוסיף לצעוק לו שיסתלק מביתו. בר קמצא לא ידע היכן לקבור את עצמו, ואף הציע לממן חצי מהוצאות הסעודה כולה. גם לכך סירב בעל הבית, ואילו כשבר קמצא הציע לממן את הסעודה כולה, ובלבד שלא יבזה אותו כך לעיני כל נכבדי העיר, תפס אותו העשיר בכוח והשליך אותו מביתו.
בר קמצא היה פגוע מאוד, ובנוסף כעס גם על חכמי ישראל שישבו באותה סעודה, צפו במתרחש ולא נחלצו להגנתו. צערו היה רב כל כך, עד שהוא החליט להטיל עונש קולקטיבי על אחיו ופשוט הלך לקיסר הרומאי, ששלט שאותה תקופה בארץ ישראל, וניסה להסית אותו נגד היהודים. "היהודים מורדים בך", אמר, "אם תרצה הוכחה - תשלח אליהם קרבן בבקשה שיקריבו בשמך בבית המקדש, ותראה איך הם יסרבו מיד".
הקיסר נתן לו עגל במטרה לבחון האם היהודים אכן יסרבו להקריב אותו, ובדרך לירושלים הטיל בר קמצא מום בשפתיו, מתוך כוונה שהדבר ימנע מהכהנים להקריב את העגל (שהרי אסור להקריב קרבן בעל מום, בתנאים מסוימים). הכהנים כמובן נמנעו מלהקריב את העגל, והדבר נתן "הוכחה" עבור הקיסר לכך שהיהודים מורדים בו. לא חלף זמן רב עד שעלה הקיסר לירושלים והחריבה. והכל, כאמור, החל משנאת חינם.
"תמיד הרגשתי בנוכחות עליונה": לשלומי שבן יש נטיה מציצנית והמון אמונות טפלות. שאלון רוח