המבצע בדרום נמשך כבר שבועיים. תושבי הדרום מארחים בעריהם, מדי יום, אורחים מעופפים בלתי קרואים. במקרה הטוב הם נוחתים לביקור בשטחים פתוחים, במקרה הפחות טוב, הם מעדיפים לוותר על דפיקה מנומסת בדלת ונכנסים ישר דרך הגג. בדיוק בשלב הזה, כולם מוציאים מהבוידעם את מצוות "הכנסת אורחים" ויוצאים בקריאות נרגשות, חדורות אידיאלים, התובעות מתושבי המרכז לארח בבתיהם את תושבי הדרום. ומיד.
אפשר, אם יורשה לנו, להודות שלא לכולנו זו פעולה נפשית כל כך פשוטה. אפשר גם לנסות להבין מה טומנת בחובה הקריאה הזו, להכניס אנשים אלינו הביתה, ולמה היא נחשבת למצווה כל כך חשובה ביהדות.
זה מתחיל, כמו תמיד, במקורות. אברהם אבינו, מי ששרטט את התוכניות להקמת האומה, הוא זה שקבע, במעשים ולא בקריאות ריקות, שהכנסת אורחים היא גמילות חסדים מן המעלה הראשונה. בעודו שוכב חולה באוהל, התגלה אליו אלוהים בכבודו ובעצמו, ודרש בשלומו. באמצע השיחה, הוא ראה מרחוק שלושה מלאכים בדמות אנשים, צועדים במדבר הלוהט. אברהם לא חושב פעמיים, שם את אלוהים על ממתינה, רץ אל מחוץ לאוהל ושרק לנוודים שיבואו להתארח אצלו, לנשנש איזה כבש, לשטוף פנים ולנוח קמעה. על זה אמרו חז"ל - "גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה".
ובכן, מה כל כך גדול בלפתוח את הספה בסלון ולתת למישהו קצת לישון? הפילוסוף היהודי-צרפתי, עמנואל לוינס, זיהה בפעולת הכנסת האורחים את פתיחת השער וההיפתחות כלפי האחר. לא, לא מדובר רק על פתיחת השער המפורזל של החצר או פתיחת הפלדלת, אלא על היפתחות מסוג אחר: פתיחת הלב, פריצת התודעה, יציאה אמיתית מתוך העצמיות. הנתיב האמיתי להכנסת אורחים תמיד היה ותמיד יהיה, הכנסה לבית הפנימי – אל תוך חדרי הלב. הכנסת אורחים היא קודם כל האמפתיה, הנכונות להיות שם בשביל האחר.
וזה כבר יכול להסביר למה לפעמים מדובר במשימה כל כך קשה. כי לפנות את החדר של הילד הקטן ליד השירותים ולתת לאורחים מאשדוד להניח שם את התיקים, זה עניין די טכני שלא נשמע כל כך מסובך. אבל להתפנות נפשית ולהכניס אורחים אל תוך המרחב האישי, הנפשי, לרצות בהם באמת, לשמוח בהם - זו כבר פעולה שדורשת אנרגיות מסוג אחר לגמרי.
אותו לוינס, טען שבדרך כלל ה"אחר" נוקש על דלתנו ומבקש את תשומת ליבנו דווקא כשאנחנו לא מוכנים לזה. נדמה שהוא ידע על מה הוא מדבר. בדיוק כשהתחיל המבצע התחיל לנו לחץ בעבודה. והילדים נכנסו לתקופת מבחנים. והסבתות לא מרגישות כל כך טוב וצריך לבקר. ומהצד הנפשי – אנחנו מדוכדכים מהמצב, לא נוכל עכשיו להאיר פנים לאף אחד, זה יהיה לא אותנטי, והאורחים ירגישו את זה. אבל אולי בעצם זה כל הרעיון. תמיד יש עוד תירוץ, והוא ממש ממש אמיתי. אבל יכול להיות שאת ה"אחר" אפשר לפגוש רק כשקמים לפתוח את הדלת - גם כשהלב שלנו לא כל כך בעניין.
ושוב, זה באמת לא כזה פשוט. במיוחד בעולמנו הקפיטליסטי, שבו שלי-שלי ושלך-שלך. צורת חשיבה שיכולה להפוך את אקט הכנסת האורחים לקל יותר ואולי אפילו למובן מאליו, היא הטענה לפיה שום דבר בעולם הזה הוא לא ממש שלנו. גם אם בטאבו כתוב אחרת. אנחנו לא מדברים על קומוניזם בלתי מתפשר, אלא על תחושה של שותפות וידיעה שלא רק כוחנו ועוצם ידינו שמו לנו את המצרכים של ארוחת הערב על השולחן, אלא גם המזל. אם שום דבר לא שלנו ממש, אז קל יותר לחלוק את מה שיש עם האחר.
ואם לקחת את עניין השותפות צעד קדימה, אפשר לומר שגם החרדה והלילות נטולי השינה לא אמורים להיות רק שלהם. לתושבי הדרום אין בעלות על הקסאמים והגראדים. האורחים המעופפים האלה אמנם לא נוחתים לנו בחצר, אבל הם גם הבעיה שלנו.
אז מי אמר "אני רוצה להכניס אורחים מאשקלון" ולא קיבל?