משפחת שליט מגיעה לבסיס תל נוף (צילום: רויטרס)
אם יש משהו שלמשפחת שליט יש בטונות זה זיכרון|צילום: רויטרס

תארו לכם שהחמאס היה מציע לישראל עסקה עם השטן - שחררו את יגאל עמיר ובתמורה תקבלו את גלעד שליט. מה היה אז על האמירה הגורפת "בכל מחיר"? ואם כבר "בכל מחיר", אז מדוע לא משחררים "בכל מחיר" גם את ג'ונתן פולארד שנמק בכלא האמריקאי כבר מעל 26 שנה (מישהו יודע לחשב כמה זה בכפולות של חמש)? או את עודא טארבין, אזרח ישראלי שכלוא בכלא המצרי כבר 10 שנים באשמה מגוחכת של ריגול (כן, יש אדם כזה, פשוט לרוע מזלו הוא לא נולד בשבט הנכון)?

האם ההסכמה הגורפת לשחרור נובעת מסולידריות אמיתית, או שמא אנו עדים לסממנים של חברה אינפנטילית שמעדיפה לחיות את הרגע, בבחינת אכול ושתה קפה מול הצילומים של גלעד חוזר הביתה, כי מחר תמות בפיגוע או תיחטף ע"י טרוריסט שישוחרר בעסקה הבאה? אכן, שאלות קשות. ובכל זאת, בקרב ההיסטורי בין השכל לרגש, שוב הלב תפס פיקוד. וגם אני, למרות הפתיחה הקטגורית, עדיין חושב שכחברה הנשענת על ערכי מוסר יהודים היינו מוכרחים להעניק לנועם ואביבה שליט, שהביטו לשכול בלבן של העין ולא מצמצו, את הסוף הטוב המגיע להם.

אלוהים עף על עצמו

"בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ והארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום ורוח אלוהים מרחפת על פני המים" (בראשית א', א'). בין אם אתה אתיאיסט שמאמין בתיאוריות המפץ הגדול והנקודה הסינגולארית, ובין אם אתה חסיד תמים שמאמין שהעולם נברא בדיבור, התגובה הראשונית לשמע המשפט הראשון של פרשת בראשית, הפותחת את ספר הספרים, היא בעיקר שתיקה. שתיקה לנוכח אירוע גדול ממך, אירוע שבן אנוש אינו מסגול להכיל.

בהמשך הכתוב השתיקה מופרת, ולאחר תחושת הנשגבות והאפסות הקיומית אנו רואים שגם אלוהים, מכונן התבונה, מתנהג באופן אנושי. "ויקרא אלוהים ליבשה ארץ ולמקווה המים קרא ימים, וירא אלוהים כי טוב" (שם א', ט'). אלוהים מרוצה מעצמו, מבסוט מיצירתו. וגם לאחר בריאת המאור הגדול, המאור הקטן, הכוכבים, העוף והבהמה הוא ממשיך ע"פ הכתוב בתחושת שביעות הרצון: "וירא אלוהים כי טוב". לקראת סיום תיאור הבריאה, ממש בסמיכות לפסגת יצירתו – האדם – אלוהים יוצא מגדרו. באקט של רגשנות, הוא מרשה לעצמו לשחרר חיוך גדול "וירא אלוהים את כל אשר עשה, והנה טוב מאוד" (שם א', ל"א). לא סתם טוב. טוב מאוד. אלוהים אופטימי. הוא מביט בסיפוק ביציר כפיו, ואפשר להגיד שכל הסיפור מרגיש לו טוב. אפילו טוב מאוד.

אבל בסוף הפרשה, לאחר שנכזב מבני האדם, אלוהים מתפכח מאשליית האופטימיות והרגשנות, ובאחד המשפטים המאנישים בתנ"ך הוא מביע חרטה על העסקה שרקם עם האדם: "וינחם ה' כי עשה את האדם ויתעצב על ליבו" (שם ו', ו').

הזיכרון הקולקטיבי שלנו

בשמחת תורה מסתיימת קריאת התורה ומיד מתחילה מחדש בשבת הסמוכה, פרשת בראשית. מחזוריות זו היא היא הדי.אן.איי של העם היהודי. אותו סליל גנטי עליו צרוב הזיכרון הקולקטיבי, אותו סליל גנטי שכבר 3000 שנה, מדי שנה ושנה ומדי שבת בשבתו, נזכרים בו וקוראים בו בכל פעם מחדש.

אם יש משהו שלמשפחת שליט יש בטונות זה זיכרון. ממש כמו הקריאה בתורה שמרעננת בכל פעם מחדש את הזיכרון, גם הם דאגו יום יום, במחזוריות קבועה, להזכיר לכולנו שעם כל הכבוד למוח, לחשיבה הקרה ולשכל הישר - הם עדיין נמצאים ת"פ הלב. אני מקווה שבניגוד לאל, אנחנו לא נתאכזב מהאופטימיות הראשונית, וכמובן מאחל לגלעד שמהיום והלאה יהיה בליבו גיל - לעד.
אמן.

>> למה צריך לשמוח בשמחת תורה?
>> מה היהדות אומרת על שחרור שבויים?