השבוע בתכנית "בכיוון אחר", המשודרת מדי שבוע בערוץ הידברות (97 בהוט ויס), מתארח דוד ד'אור. אם תקראו את הביוגרפיה שלו, תמצאו שם מוזיקה קלאסית, אופרה, להקה צבאית, אירוויזיון, פסטיבלים בעולם, שיתופי פעולה עם פיטר גבריאל, אלבומי זהב ואפילו הצלחה עולמית. אבל עד לפני חמש שנים לא היתה בקריירה שלו נקודת ציון יהודית ממשית, למרות הרוחניות הבולטת שלו. ומאז שהתחיל, נראה שהוא לא מפסיק. ד'אור הוציא שני אלבומי פיוטים בעיבודים חדשים, תחת השם "שירת רבים", התחבר לערוץ הידברות בהזדמנויות שונות, והיה ממקימי קבוצת האמנים שלומדת מדי שבוע עם הרב יצחק גבאי. וזה, כנראה, לא הכל.
"אני חושב שהרוחניות הייתה קיימת כל הזמן כבר מהשיר הראשון שהוצאתי, 'קול מהשמים' שמדבר על מלאך שבוכה כשהוא רואה מה קורה לבן דמותו, האדם, ואיך אנחנו מתנהגים כשאנחנו נשלטים על ידי קנאות ויצרים", אומר ד'אור. "יש בשיר משפט: 'בעיוורונו שרף גם את גנו ואת ביתו'. אז באמת רואים שהיה כל הזמן קיים האלמנט הרוחני הזה, אבל לאלמנט הדתי לקח לי קצת זמן להתחבר עוד יותר לשורשים ולמקורות".
השורשים שעליהם אתה מדבר היו קיימים בילדות שלך?
"אני בא מבית מסורתי, כמו הרבה בתים מזרחיים. העניין הוא שכנער מאמין, האוכלוסייה הדתית שנחשפתי אליה רק דרך הטלוויזיה או דרך מפגשים אקראיים, לא הייתה כל כך אטרקטיבית בלשון המעטה. מה שאני ראיתי כנער זה הרבה מאוד זרמים, הרבה מאוד מלחמות של אגו ושנאת חינם, הפרדה בין ספרדים ואשכנזים, מה שהיה לי ממש תמוה. צריך להבין שבאותה תקופה, אם אתה לא חי בתוך הקהילה החרדית או הדתית, ואתה רק רואה את הדברים מבחוץ - זה לא משהו שיכול למשוך נער לחזור אליו או להיות חלק ממנו".
סבא רבא שלך היה הרב הראשי של לוב. איפה זה התנתק במהלך הדורות?
המילה 'התנתק' קשה לי, כי אני מרגיש שזה לא התנתק. אלה פשוט חרוזים אחרים בשרשרת. מה שקרה קרה, ואי אפשר לשפוט את הדור של ההורים שלנו שהגיעו לארץ ב- 49', מצאו אותה שממה והיו צריכים לפתח אותה. למצוא זמן ללימוד תורה באותם ימים היה דבר מאוד לא פשוט. הם בנו את הארץ, שזו מצווה לא פחות חשובה, וכמו שאני שם לב - דווקא בדור הנכדים יש לי כבר לפחות ארבעה בני דודים שחזרו בתשובה. הדור הזה מתחזק. זה לא נעלם לשום מקום, אלא מגיע וצומח בדורות שאחרי".
"התחברתי רק למה שהכרתי, האמונה בקב"ה היא אמונה חזקה שמלווה אותי משחר ילדותי. קיימתי מצוות מסוימות כמו שמירת שבת, אבל לא ראיתי את עצמי כחוזר בתשובה. רואים את זה כשאתה לומד תורה באמת, ואז נחשף לאור הגדול הזה ולעוצמות האלה, שלא תמיד באות לידי ביטוי בהתנהגות של אנשים שנקראים דתיים. שם הרבה מאוד פעמים, דרך התקשורת, מודגש האלמנט של שנאת חינם ושל מריבות".
בוא נחזור כמה שנים אחורה. אביך חלה בסכרת, ועבר תקופה לא פשוטה. איך היא עברה עליך?
"אבי, עליו השלום, היה איש מאוד חזק ובריא, אני לא זוכר אפילו שהוא חלה אי-פעם בשפעת. מחלת הסוכרת תמיד נשמעת לנו כמשהו שהוא בר-טיפול, זו לא מחלה שנתפסת כסופנית. אבל האמת היא שזו מחלה איומה, כי הגוף בעצם נרקב מבפנים, והאדם חייב לחיות עם איזשהו ריקבון פנימי בעודו בחיים. הוא נאלץ לכרות את רגליו בגלל ריקבון, וסבל ייסורי תופת. פשוט ראיתי אדם חזק ומשמעותי מאוד מבחינתי, שהיה חסר אונים לחלוטין. לפעמים אנחנו חושבים שאנחנו יכולים לעזור, אבל אנחנו בני אדם. אנחנו מאוד קטנים, ומלבד תפילות שיכולות לחזק או להציל - הרגשתי מאוד קטן. הרגשתי בעצם עד כמה אנחנו יכולים להגיע למצב נמוך. מצד שני, מבחינה רוחנית הוא התחזק בעקבות המחלה. זאת אומרת שהיה את הגוף העלוב לכאורה מול הרוח החזקה. זה היה מאוד לא פשוט לראות את זה".
אני רואה שעד עכשיו לא פשוט לך לדבר על זה, מה גם שכמה שעות אחרי שהוא נפטר קיבלתם בשורת איוב אחרת - אחיו נפטר. הם בעצם לא ידעו אחד על המחלה של השני.
"שניהם חלו, וכדי לא להעציב אותם המשפחות לא סיפרו את זה אחת לשנייה. באותו יום נפטרו שניהם. אבי משבץ מוחי ודודי מהתקף לב. זה גורם לך לחשוב ולהבין כל מיני דברים".
מה הבנת למשל בימים קשים אלה?
"קודם כל, קיבלתי פרופורציה. הבנתי שרב הנסתר על הגלוי, הבנתי שאני לא יכול אפילו לנסות להבין מה רצון ה' פה, לאן הוא מכוון אותנו. הבנתי שצריך לעשות כל מה שאני יכול כדי באמת לזכור אותו ולעזור לו בעולמות עליונים, אם זה על ידי אמירת קדיש או העובדה שאת הנגרייה שבה הוא עבד הפכתי לסטודיו שלי, שבו אנחנו גם מתפללים ולומדים תורה".
איך אדם כמוך, שלא היה לפני כן בעל אורח חיים דתי, מוצא את עצמו הולך לבית כנסת מדי יום כדי לקרוא קדיש?
"לא חשבתי על זה, זה היה נראה לי דבר הכרחי. הבנתי את המשמעות של זה, דרך לימוד התורה ידעתי עד כמה זה חשוב כי זו הדרך היחידה שלנו בעצם לעזור לנשמתו של האדם שעזב את עולמנו למצוא את מקומה בעולמות העליונים".
_b.jpg)
"כן, אני תמיד אומר שאבא שלי ממשיך לעזור לי גם אחרי מותו, שזה דבר מדהים, כל חייו הוא העניק ונתן לי ויצר אצלי תחושת ביטחון מאוד גדולה, וגם אחרי מותו הוא לא מפסיק לתת. זה דבר נשגב מבינתי".
אז מה עורר את היהודי שבך עם המפגש היום-יומי הזה בבית הכנסת?
"אחרי מותו, כשהלכתי להתפלל בבית הכנסת הרגשתי את החיבור הזה לקבוצה גדולה של אנשים ששרה ביחד. כל פעם שואלים אותי אם אני מחזן בבית הכנסת או שר פיוטים, התשובה היתה שממש לא, בבית הכנסת אני רוצה לשיר עם כולם ולהיות חלק מהאווירה. יש חזן מדהים שהוא מֵחזֶן, ואילו אני בא להתפלל כמו כולם. רציתי לעשות כל מיני דברים שהוא אהב לעשות כדי להתחבר אל אבא, ואחד הדברים שהוא מאוד אהב היה להתפלל. בית הכנסת חיבר אותי אליו, כי זה היה מקום שהוא מאוד אהב. ושם העוצמה הזאת של אותן תפילות, שבדרך כלל עלו אצלי בתדרים מסוימים, הכתה בי במקומות אחרים. גם מתוך הסיטואציה הרגשית שהייתי נתון בה, הרגשתי צורך עז לשיר כדי להעביר את התחושות שלי".
עברת גם מבחן אחר קצת יותר קשה, לפני כמה שנים כשסבלת באמצע הופעה בלונדון בליקוי שמיעה פתאומי.
"כן, זה דבר שהוא נורא מבחינתי, וניסי כאחד. באמצע הופעה בלונדון כשהיו 25,000 איש בקהל קלטתי שאני שומע חלש מאוד ועם המון צפצופים באוזניים. חשבתי שיש בעיה בסאונד, ולא הבנתי שזה משהו שקשור בי. ביקשתי כל הזמן מהסאונדמן להגביר את הווליום, והוא אמר לי שזה המקסימום. ואז אני מבין שיש בעיה, ואני ממשיך בערך את כל המופע רק מהזיכרון, של איפה הפוזיציה הנכונה של הקול שלי צריכה להיות בשיר הזה ובצליל הזה. אני חוזר הביתה תוך הבנה שקרה משהו קשה מאוד. הלכתי לפרופסורים גדולים, והם אמרו לי שאין מה לעשות".
מה שמעת בפועל?
"שמעתי חלש מאוד. שמעתי את מי שמדבר, אבל ביחד עם צליל נוסף. כלומר, שמעתי שני קולות בעת ובעונה אחת. זה מטריף את כל החושים, כי אתה כל הזמן ברעש פנימי, אתה לא יכול לישון. בגלל שאסור לשמוע או להיחשף לרעש, אשתי שלחה את הילדים לאמא שלה וסגרה אותי בחדר. הייתי צריך לצרוך תזונה מסוימת ולהיות בשקט כמעט אבסולוטי, אסור היה אפילו לדבר לידי".
מה עשית כל היום?
"כל היום קראתי תהילים. אתי אנקרי, חברתי הטובה, קנתה לי תהילים עם תרגום מאוד מעניין. בין התהילים הייתי קורא עוד כמה ספרים אבל רוב הזמן תהילים ותפילות. אחרי שלושה חודשים הוגדרתי כנס. כשהגעתי לאותו פרופסור בתל השומר הוא אמר שזה לא הגיוני והוא לא יכול היה להסביר את זה. זה קרה בזמן שהייתי בשיא, זה לימד אותי עד כמה בעצם אנחנו קטנים, וכל הזמן הקב"ה מזכיר לנו להיות מי שאנחנו ולתת לו לנהל את העניינים. בסופו של דבר זה הכניס אותי מאוד לפרופורציה".
מה שינית בקריירה שלך מאז המקרה הזה?
"המון דברים. קודם כל שיניתי את צורת ההופעה, בהופעה אין כמעט 'אני'. היו הרבה הופעות, גם ענקיות מול הרבה מאוד אנשים, שבהן אני יושב. אמרו לי 'תרקוד, תזוז', אבל אני לא רוצה. קודם כל אני שר אני מעביר איזשהו מסר, כשאני שר אני עוצם את עיניי ואני חש חיבור שאותו אני רוצה להעביר לקהל".
המשמעות היא הקטנת האגו?
"אני חושב שכן, גם ההבנה שהכול כל כך בר חלוף וכל כך נזיל אז כל הופעה היא חוויה חדשה, כל הופעה היא התרגשות חדשה. כל הצלחה של הופעה זה לא מובן מאליו, זה דבר שאני מודה עליו. גם על האפשרות שלי בכלל לבוא ולשיר אני מודה כי אני מבין שהיום זה קיים, אבל אולי מחר זה כבר לא יהיה, ואני צריך לנצל את המקסימום בזמן שזה קיים".
התכנית "בכיוון אחר" משודרת מדי יום שלישי ב-23:10 בערוץ הידברות (ערוץ 97 בהוט ויס) ובמקביל גם כאן ב-mako מדי סוף שבוע.
>> בתכנית הקודמת: יהודה סעדו חושף סיבה לא שגרתית להתחזקות שלו