- פרשת השבוע, פרשת וישלח, היא הפרשה השמינית בספר בראשית. בפרשה מסופר על המפגש של יעקב עם אחיו עשיו, שגם מאיים להרוג אותו. התורה לא מסתירה את העובדה שיעקב מפחד: "וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ". אבל הוא מתעל את הפחד לעשייה: הוא שולח לעשיו מתנה כמחווה של פיוס, הוא מתפלל לאלוקים ומבקש עזרה והוא נערך גם למלחמה. פרשנינו לומדים במשך אלפי שנים מהפרשה איך להתמודד עם איום ואתגר שניצב מולנו.
- חכמינו מלמדים אותנו שעשיו הרשע לא נראה כמו רשע. מבחינה חיצונית הוא כנראה נראה מרשים. לא תמיד הרשע נראה רשע... התדמיות והתחפושות מבלבלות אותנו לעתים.
- התפילה של יעקב אבינו, שהפכה גם לשיר מפורסם בימינו, יכולה ללמד אותנו הרבה: "קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ", הוא אומר לאלוקים. קטונתי - אני קודם כל מודה על מה שיש, וחי בתפיסה של ענווה והודיה. "כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת". הוא זוכר את העבר, איך עבר את נהר הירדן עם מקל בלבד, לבדו, ועכשיו יש לו שבט גדול, משפחה גדולה והרבה רכוש. ומתוך כך - הוא מבקש הצלה ועזרה בהמשך.
- לפני המפגש הפיזי עם עשיו, הפרשה מתארת מאבק רוחני: יעקב נאבק בלילה עם מלאך, שמייצג את עשיו. המלאך לא מצליח להרוג אותו אלא רק לפגוע בו. האויבים שלנו, בכל הדורות, לא מצליחים להשמיד אותנו לגמרי, רק לגרום לנו נזק. יעקב ממשיך ללכת כשהוא צולע על ירכו. ובמהלך המאבק הוא גם מקבל ברכה - שם חדש: ישראל. מאז ועד היום זה השם שלנו. ומכל מפגש עם הרוע המוחלט אנחנו מבקשים גם להפיק ברכה, צמיחה ושיפור. לעלות דרגה.
- בפרשה מופיעה מצווה אחת מתוך תרי"ג (613) מצוות: כיוון שיעקב נפגע באזור גיד הנשה, יש עד היום איסור לאכול את גיד הנשה בבהמה. זוהי הלכה שנוגעת לדיני הכשרות. כלומר, אחרי שיעקב אבינו נאבק בלילה עם אויב מסתורי שפוגע בירך שלו, הדבר משפיע על ההלכה, על הסטייק בצלחת שלנו, עד היום. זהו עיקרון יסודי: להפוך אירועים היסטוריים למעשים קטנים, להפוך סיפורים מכוננים לעקרונות חיים, להפוך את האידיאולוגיה - לתכלס.
שבת שלום.