איך אתה מרגיש כשאתה מת? קצת כמו מכונה שמפסיקה לעבוד. הגוף שלך נכבה לאט לאט. הכל יותר חלש, יותר מעורפל. האיברים מתרפים. הראש צונח. הידיים מאבדות חיים ונשמטות. הרצון האדיר לחיות פשוט הולך ונעלם. ככה בדיוק הרגשתי יומיים אחרי הניתוח השלישי להסרת גידול מהראש שלי. אז לא ידעתי שגססתי מטעמים טכניים - הברז שניקז את הנוזלים מהמוח שלי דרך הגב נדפק ודלף כמו ברז בחצר עזובה. רק ידעתי שאני הולך למות. אבל תיכף נחזור לזה.
קוראים לי עידו ואני בן 26. גדלתי בלוד. משפחה ממוצעת. אוהב מוזיקה, ספורט וטיולים כמו הרבה אנשים רגילים שאתם מכירים. אבל אם תשאלו את הרופאים, אני לא רגיל, אני מוטציה גנטית. בגיל 15 גילו אצלי את הגידול הראשון בראש. "גידול נדיר", הם אמרו. באותה שנה נותחתי והייתי על סף עיוורון. בגיל 17 עברתי את הניתוח השני והתנדנדתי בין חיים למוות. משותק חצי שנה בשתי הידיים. "גידול נדיר", הם שוב אמרו. "אנחנו לא יודעים אם יחזור או לא יחזור. צריך לחיות עם זה".
ואני חייתי עם זה. תשע שנים. תשע שנים שבהן אתה כל הזמן נושם את הפחד. מבין שאם תוותר על משהו יש סיכוי שלא תעשה אותו. שצריך לנצל כל רגע. עושה דברים יותר מסוכנים, בודק את הגבולות כל הזמן. פיתחתי אובססיה לנסיעות לחו"ל. שחיתי בנבחרת. הייתי חייל מצטיין. קצין מצטיין. נזרקתי שבועיים באי בודד. ראיתי שקיעות. ועשיתי חדר כושר, יוגה, קיק-בוקס, ריצה שחייה ומה לא. שני מכוני כושר. שש פעמים בשבוע. כי אני יכול. כי אני חי.
תשע שנים אתה מסתכל על אנשים אחרים ומרגיש שהחיים שלהם יותר קלים. אומר לעצמך הלוואי והיו לי חיים יותר קלים. אבל אתה לא מקנא. כי חשוב להיות חיובי. קם כל בוקר עם חיוך. יש לי קטע כזה. מחייך לעצמי כל בוקר במראה כדי שאם יקרה משהו בהמשך היום, אזכור את החייכן ההוא מהבוקר.
ככה עוברות להן השנים. עד שיום אחד בשנת 2008 אני פתאום מתחיל להרגיש כאבי ראש מטורפים. מרגיש שיושב לי משהו בתוך הראש ולוחץ בלי הפסקה. כאב נוראי שלא הולך לשום מקום. אחרי חמש בדיקות הרופאים גילו אותו - גידול באורך 6 ס"מ שמנקב את רקמת המוח ולוחץ על האונה השמאלית הקדמית. בנזונה.
"האח הגדול" הציל אותי
שלושה חודשים חיכינו לניתוח – אני והכאבים. כאבים מרסקים. אין כדור שיכול לעזור לך. המשככים לא עושים כלום. אין סמים - בניתוח הקודם התמכרתי למורפיום ונכנסתי לסרט שהאחות מנסה לרצוח אותי. אין כלום. היו ימים שקמתי בוכה ואמרתי אני לא יכול לסבול את הכאב הזה. אבל לא עצרתי. יכול מאוד להיות שהמזל שלי היה שהייתה לי עבודה.
גילוי נאות: אני עובד בשידורי קשת. באותם ימים הייתי בעיצומה של העבודה על "האח הגדול". אתם יכולים להגיד על התוכנית מה שתרצו, אבל אותי היא הצילה. בכל בוקר ברבע לשבע הייתי יוצא לבית האח הגדול בנווה-אילן ומאותו רגע עד עשר בלילה הייתי מתמסר לשפרה ולעינב בובליל. שוכח מהחיים שלי. שוכח הכל. זה לא נתפס, אבל בסוף אתה מתרגל גם לכאב הזה. אפילו שוכח אותו לפעמים. לפחות עד ששואלים אותך איך אתה מרגיש.
אז עבדתי וחיכיתי. שלושה חודשים של המתנה מורטת עצבים לתאריך לניתוח. מסתמס בכל יום עם העוזרת של הפרופסור. "היי אורית, מה העניינים? יש תאריך לגזר הדין?"; יום אחד פשוט קיבלתי מאורית סמס עם תאריך לניתוח. נכנסתי להלם. האמת, לא היה אכפת לי מהתוצאה. העיקר להיכנס כבר ושיחתכו אותו מהראש שלי. רק לא להיות המסכן הזה עם הגידול.
אחרי 11 שנים של מלחמה - נכנעתי
ב-31.12.08, בשעה עשר בלילה, התעוררתי אחרי שש וחצי שעות של ניתוח והרדמה. הכל לבן ומואר כמו בסרט הזוי. הרמתי עיניים וראיתי את אבא מחייך ואת אמא בוכה. דבר ראשון שעשיתי היה להרים את הידיים והרגליים כדי לראות אם הן זזות. הן זזו. את הספירה לשנה החדשה עשיתי יחד עם האחיות ציפי ומריאם בהתלהבות היסטרית. הן הסתכלו עלי קצת מוזר כשצרחתי את המספרים בשארית הקול שנותרה לי.
בימים שאחרי הניתוח היה לי הרבה זמן לחשוב על האח הגדול. "האחות הגדולה", קראתי לריאליטי שהפך להיות החיים שלי. כבול בחדר סגור. אחות נותנת לי הוראות. מפעילה אותי כמו בובה. מכניסה לי נוזלים. מוציאה לי נוזלים. מביאה בקבוק להשתין בתוכו. אחראית על זמני הביקורים שלי. שוטפת אותי בעירום מלא. ואני, כמו גופה. מאבד לחלוטין את שארית העצמאות שנותרה לי.
אבל הבטחתי לספר לכם על היום שבו כמעט הגעתי לבית הקברות של לוד. יומיים אחרי הניתוח, כשהצינור שניקז את נוזלי המוח שלי דלף והזרים את טיפות החיים האחרונות שלי על המזרן, כשהבנתי שאני הולך למות, קרה עוד משהו: אחרי 11 שנים שאני נלחם כמו משוגע על החיים שלי, שאני לא מאבד שליטה לשנייה - נכנעתי. משלים עם זה שהכל עומד להסתיים בתוך דקות. כשאמא שלי ואחותי נכנסו לחדר ידעתי שלא צריך לחכות יותר. "די, זה נגמר", לחשתי. אמא עמדה מולי, ממררת בבכי. אחותי, שזה היה יום ההולדת שלה, לא נשברה והחזיקה לי את היד. ואני, לא אכפת לי מכלום. ויתרתי. למה להילחם? מחכה שיבואו לקחת אותי.
אבל לחיים יש תוכניות משלהם. בדיוק באותו זמן עברה בחוץ אחות שקלטה את הדרמה, העיפה את המשפחה שלי והזעיקה את הרופאים. ואני, דרך הערפל, רואה את הרופא. בחור קטן. נראה כמו תלמיד תיכון. שתי טיפות מים ציון ברוך. כמעט צחקתי. אני מת, והכל נראה כמו בדיחה.
רק אחר כך, כשחזרתי להכרה סיפרו לי שהרופא הקטן גילה את התקלה. שהוא החדיר לי נוזלים דרך כל וריד אפשרי והציל את החיים שלי. שהוא בכלל בן 37, נוירו-כירורג וטייס קרב. תודה, דוקטור.
דוח נזקים: ברגים במצח, חורים בראש ו-47 סיכות
לא תכננתי לשתף אתכם בתיאורים פרטניים, אבל העורך ביקש ממני להסביר מה מסתתר מאחורי צירוף המילים "ניתוח להסרת גידול בראש", וגם "דוח נזקים" (ככה הוא קרא לזה), אז הנה:
הניתוח עצמו הוא עסק די טכני: פותחים את הצלקת מהניתוחים הקודמים. מפשילים את העור, מנסרים את עצמות הגולגולת ומוציאים את הגידול. לסיום עושים שחזור של המצח ומהדקים את הראש בהרבה מאוד סיכות ברזל (47 במקרה שלי). בסך הכל עברתי שלושה ניתוחים, עשרות בדיקות סי.טי, צילומי רנטגן ועוד שורה של בדיקות שונות ומשונות כולל הכנסת מצלמה לראש דרך האף. היום אין לי סינוסים, הראש שלי מלא פלטינות, יש לי בורג שבולט מהמצח, חור בראש כמו לתינוקות, אני לא יכול להרים את הגבות, כשאני אוכל אני מרגיש את הברגים, ואני לא יכול להרגיש את המצח (אבל בינינו, מתי בפעם האחרונה הרגשתם את המצח?).
קיבלתם הבטחה אישית מאלוהים?
אחרי ששמעתם את הסיפור שלי נשארו לי כמה דברים להגיד לכם ולעולם, תיקחו מזה מה שתרצו:
צריך לקוות ולהאמין. תמיד ישנה האופציה הקלה: לוותר. להגיד כואב לי. לשדר לעולם "תרחמו עליי". להרים ידיים. ראיתי לידי אנשים כאלה שנכנסו לדיכאון, ישבו בחדר חשוך חודשים. תדעו - אפשר לנצח את זה. צריך רק לרצות ולהאמין שיהיה בסדר.
אל תגידו לאנשים חולים "יהיה בסדר". זה מעצבן. אנחנו, החולים, מקווים שיהיה בסדר. מתפללים שיהיה בסדר. אבל לא יודעים כלום. תגידו "תהיה חזק... אנחנו מקווים... מחזיקים אצבעות...". אבל כל עוד לא קיבלתם הבטחה אישית מאלוהים, אל תצאו בהצהרות.
תנו לסביבה לחזק אתכם. אני קיבלתי החלטה שאני נלחם, אבל גם אם הייתי רוצה לוותר, הסביבה לא הייתה נותנת לי. זה אולי נשמע כמו קלישאה, אבל כל סמס, כל מילה וכל מכתב מחזקים אותך. נותנים כוחות. אתה אומר לעצמך "אם כל כך הרבה אנשים רוצים שתרגיש טוב – אתה חייב להרגיש טוב".
תגדירו לעצמכם מטרות. אני הצבתי לעצמי מטרות וזה מה שהחזיק אותי. שמתי לעצמי למטרה לחיות. הבטחתי לעצמי טיסה לניו-יורק ישר אחרי הניתוח. והחלטתי שאני רוצה להגיש תוכנית טלוויזיה ולהיות עורך של תוכנית.
אני לא גיבור – ואני לא אוהב שאומרים שאני כזה. אנשים אומרים לי את זה כל הזמן. אבל הם לא מבינים: לא הייתה לי ברירה אחרת. לא שאני טיפוס צנוע, זה פשוט ככה. שאני אתן לעצמי למות?
ואחרי כל המסע הזה, מה אני רוצה היום? אני רוצה שאנשים יסתכלו עליי ויגידו: הוא נורמלי. הוא עבר כל כך הרבה אבל נשאר נורמלי. עובד בטלוויזיה. עוזר לאנשים. לא צריך שתקראו לי גיבור. לא צריך שתעריצו אותי. רק תסתכלו עלי. על השקעים והבליטות במצח. על הצלקת הגסה שנמתחת מאוזן ימין עד לאוזן שמאל. תסתכלו ותבינו שאין דבר שאי אפשר להתמודד איתו.
וזה המקום להודות לכל הצוות המדהים של הטיפול נמרץ במחלקה הנוירו-כירורגית ולמחלקה הנוירו-כירורגית בבית החולים "איכילוב". תודה מיוחדת לד"ר נבו מרגלית. ותודה ענקית למחלקת אף אוזן גרון וניתוחי ראש בראשות פרופסור דני פליס, וכל הרופאים והאחיות המדהימים שנתנו לי להרגיש בבית, על אף שזה היה בית חולים.