עד לפני עשר שנים בערך, בת דודתי הלנה היתה בחורה נורמטיבית לגמרי: מתלבשת כמו כולם, אוכלת כמו כולם, אפילו התחתנה ברוך השם, כמו שבחורות כמותה "אמורות לעשות". אלא שבמקום להתמלא באושר, חיי הנישואין הביאו אותה לתובנות אחרות לגמרי וכך קרה שאחרי כמה חודשים בלבד, איפשהו בשנות ה-20 לחייה, היא מצאה את עצמה גרושה אך מאושרת. לא, זה לא היה בגלל גבר אחר, זה היה בגלל שיטה. שיטה בשם "ברהמא קומאריס".
"ברהמא קומאריס" נשמע לי כמו איזה רכב שטח מפלצתי במיוחד, עד שאמא התקשרה והזמינה אותי למסיבת יום ההולדת של אחיה, אבא של הלנה. "אתה חייב לבוא", היא אמרה, "זה גם יום הולדת וגם יום נישואין באותה מכה, כל הדודים יגיעו", ועל הדרך גם סיננה משהו על איזו סדנה מסתורית שהלנה מתכוונת לערוך לכל המשפחה. רק כשנכנסנו לאוטו בדרך לרחובות, נפל לי סופית האסימון. פתאום הבנתי את גודל המאורע: המשפחה שלי, על כל ענפיה הדוקרניים, אשכרה הולכת לסדנת מדיטציה.
יום טוב לפתוח צ'אקרות
יש הרבה רגעים בחיים שהחשיבות שלהם נוצרת רק בגלל העיתוי שבו הם התרחשו. לא בטוח בכלל שתזכרו את הבחורה שיצאתם איתה בשבוע שעבר, למשל, אבל את האהבה הראשונה שלכם כמעט בטוח שתזהו גם אחרי 30 שנה. גם את סדנת הברהמא הזו לא בטוח שהייתי טורח לציין, אילולא בדיוק באותו בוקר פרצה לה מלחמת עזה הראשונה. בתור אחד שעובד בחדשות, התלבטתי ארוכות אם בכלל לנסוע, ולבסוף הנסיבות המיוחדות הכריעו: עזה תחכה.
לאורך כל הדרך ספר הרדיו את מניין ההרוגים הפלסטינים, שהלך ותפח למימדים לא ניתנים לתפיסה. "ממש יום למדיטציה", אמא אמרה, ואני ניסיתי להסביר שזה בדיוק ה-יום למדיטציה. הרי אין יום טוב מזה לנסות ולתרום עוד טיפת רוגע לכדור המופרע הזה שאנחנו חיים בו. מיד כשהגענו, הזדרז מישהו להדליק את הטלוויזיה. "פעם אחת היה צריך להראות להם מה זה", קרא אחד הדודים לעבר המסך. אלא שמיד קם מישהו אחר וכיבה את המכשיר המדמם. אז נכנס המבצע לשלב ב': שירי חנוכה. השלב הזה היה קשה לי במיוחד, כי בהחלט לא קל לראות חבורת מבוגרים משתטה ככה. רק אחרי שנרגעו הדי הזיופים, התיישבה הלנה יחד עם שתי עמיתותיה לדרך, והסדנה החלה.
אחרי שיחת היכרות קצרה, שכללה ניסיון לרכך מעט את העורף ("ניתן לכם כלים לשפר את החיים שלכם, זה לא יכאב, טוב?"), התחיל הדבר האמיתי – שעה וחצי של הסברים על השיטה ומדיטציה מודרכת. וכך, כשמעלינו חגים המפציצים הצה"ליים בדרך לעוד משימה, מצאנו את עצמנו בדיון עמוק על פשר הסגולות החיוביות במשפחה שלנו, עוצמים עיניים לצלילי מוסיקה מרגיעה ומנסים להתעלם מרעש המטוסים ולחשוב רק על דברים חיוביים. הזוי.
אל תתנו לחיוכים להטעות אתכם
כמובן שהרוגע הזה לא יכול היה להימשך לנצח. אחרי סשן כל-כך גדוש ברוחניות, אחד הדודים כבר לא יכול היה להתאפק וניסה לברר איך זה שהלנה שלנו כל כך השתנתה מאז שנכנסה לכל ענייני המדיטציה האלה, והאם החשיבה החיובית הזו שלה חייבת להיות כרוכה בוויתור על המשפחה. אומר זאת כך, יונית - זה היה הרגע בו השד סוף סוף יצא מהבקבוק. לך תסביר לדודה דינה, שרואה בילדים את תכלית קיומה, שיש נשים שיכולות להיות מאושרות גם בלי לגדל צאצא. לך תסביר לכל אחד מהדודים שגם ילדה שלא מביאה נכדים היא עדיין ילדה לגיטימית.
גם לאחר שהסתיימה הסדנה, ומיהרנו לשולחן המתוקים להדליק נר שביעי ולזלול מכל הבא ליד, הדיון הסוער עדיין נמשך במרץ. בינינו, זה לא באמת משנה מה היה להלנה להגיד. כמו שלוזרים בדרך כלל נוהגים לומר – העיקר ההשתתפות, והפעם זה גם באמת היה נכון. העיקר הוא שבכלל קיימנו כזה דיון, שבכלל התרחש כזה אירוע. עצם זה שכל המשפחה המדהימה הזו התכנסה יחד, הקשיבה למילים מעורפלות כמו "אור" ו"אהבה", וברוב הזמן באמת ניסתה לחשוב רק טוב למרות שבמרחק לא רב מאיתנו נופלים טילים – כבר מילא לי מחדש את כל המצברים לשבוע הקרוב.
בסוף הערב ניגשה אליי הדודה דינה ולחשה: "מזל שהנכדים נשארו בבית". שרק לא ייכנסו להם כל השטויות האלה לראש. נו, שוין. אולי במלחמה הבאה ננצח.
סיסטר מאנדה, מנהלת המרכז באוקספורד, מסבירה את עקרונות הארגון. ראיון
