מה אנחנו זוכרים ממגילת רות, אותה קוראים בחג שבועות? סיכוי גבוה שלא הרבה, לכן בואו נרענן את הזכרון. הכל התחיל בימי הרעב בארץ ישראל, שהניעו את משפחת אלימלך – נעמי, אלימלך בעלה וילדיהם בעלי השמות המרעננים מחלון וכיליון – לעזוב לכיוון מואב. שני הבנים נשאו לנשים את עורפה ורות, אבל המוות הכה במשפחה. אלימלך הלך לעולמו, מחלון וכיליון כלו מהארץ, ושלושת הנשים נותרו לבדן.
בשלב זה נעמי מחליטה לחזור לארץ ישראל ומבקשת מכלותיה להשאר מאחור, כלומר לחזור ולהיות מואביות. עורפה מסכימה אך רות מסרבת, ומתעקשת ללכת אחר חמותה אל ארץ ישראל. לאחר שהן מתמקמות מחדש על אדמת האבות, רות מפתה את בועז, חקלאי עתיר אדמה ויבולים השייך למשפחתה של נעמי. היא מתחתנת איתו, והשניים מביאים לעולם את עובד, מי שלפי הסיפור המקראי היה סבו של דוד המלך.
את הסיפור הזה למדנו כולנו בבית הספר, והוא הגרסה המקובלת על חוקרי התנ"ך. אך יש מי שמוצא בסיפור הזה רמזים לסיפור אהבה נשי חוצה גבולות וגילאים - הגרסה הלסבית לסיפור דוד ויהונתן.
לא רק משיכה מינית
כאשר דנה ג. פלג - סופרת, עיתונאית, מתרגמת ופעילה בקהילה הלהט"בית - התחתנה עם בת זוגתה מימי, הן בחרו לצטט את אחד הפסוקים המשמעותיים מסיפור נעמי ורות: "באשר תלכי אלך, באשר תליני אלין, כי עמך עמי ואלוהייך אלוהיי", אותו אמרה נעמי לרות רגע לפני שיצאו למסע. זה לא נעשה במקרה: יש הטוענים – ולמעשה, טוענות – כי בסיפור המפורסם של נעמי ורות יש רמזים למערכת יחסים קדומה בין שתי נשים, עם ניחוח פמיניסטי ברור ולא פחות מכך, רמזים לסיפור לסבי. סקס אולי לא היה שם, אבל כל השאר – כנראה שכן.
כדי להסביר את נקודת המבט המהפכנית חוזרת פלג למאמר "הטרוסקסואליות כפויה והקיום הלסבי" מאת אדריאן ריץ', אותו היא מכנה "המאמר המכונן בתיאוריה לסבית". ריץ' מרחיבה את ההגדרה של לסביות: לא רק משיכה מינית בין שתי נשים אלא אחוות נשים, מערכת יחסים בין נשים המחויבות זו לזו. פלג מזכירה כדוגמא את נישואי בוסטון, מונח מהמאה ה-19 המתאר זוגות נשים שחיו ביחד ללא נוכחות גברית, אם כי לא בהכרח שכבו אחת עם השניה. "אפשר למצוא את זה בכל מיני תקופות פטריארכליות", אומרת פלג. "מגילת רות היא דוגמא לנשים שהצליחו לשרוד, להגשים את עצמן ולממש את המטרות והרצונות שלהן בחברה מאוד מדכאת".
חלק מהדיכוי אליו מתייחסת פלג קשור במנהגי אותה התקופה. לפי הנוהל, כאשר הבעל מת ולזוג לא היו ילדים, האישה מתחתנת עם אחיו הפנוי של הבעל ז"ל, ואם לא איתו אז עם קרוב משפחה אחר. "משמעות המנהג שהיא שייכת למשפחת הבעל, היא רכוש. בחברה כזו, הדרך של נשים לשרוד ולשגשג היא תמיכה הדדית ומחויבות זו לזו".
הבן של רות הוא גם הבן של נעמי
האם במגילה הייתה מערכת יחסים כה הדוקה? פלג סבורה שכן. ולראיה, מתוך פרק א' במגילת רות:
טז וַתֹּאמֶר רוּת אַל-תִּפְגְּעִי-בִי, לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ: כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין--עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. יז בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת, וְשָׁם אֶקָּבֵר; כֹּה יַעֲשֶׂה יְהוָה לִי, וְכֹה יוֹסִיף--כִּי הַמָּוֶת, יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ. יח וַתֵּרֶא, כִּי-מִתְאַמֶּצֶת הִיא לָלֶכֶת אִתָּהּ; וַתֶּחְדַּל, לְדַבֵּר אֵלֶיהָ. יט וַתֵּלַכְנָה שְׁתֵּיהֶם, עַד-בּוֹאָנָה בֵּית לָחֶם; וַיְהִי, כְּבוֹאָנָה בֵּית לֶחֶם, וַתֵּהֹם כָּל-הָעִיר עֲלֵיהֶן, וַתֹּאמַרְנָה הֲזֹאת נָעֳמִי.
"זה מדהים", אומרת פלג, "היא אומרת 'המוות יפריד ביני ובינך', כמו בחתונה קתולית. לדעתי אין הצהרת אהבה או מחויבות גדולה מזו בין שני אנשים בתנ"ך כולו". כדי לחזק את תפיסתה היא מצביעה על הפסוק "ותהום כל העיר עליהן, ותאמרנה הזאת נעמי". "מההטיה 'ותאמרנה' להבדיל מ'ויאמרו' ברור לחלוטין שכל אוכלוסיית העיר היא נשים".
האזכור לסביבה הנשית בה חיו השתיים מופיע גם בפרק ד':
יג וַיִּקַּח בֹּעַז אֶת-רוּת וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּׁה, וַיָּבֹא אֵלֶיהָ; וַיִּתֵּן יְהוָה לָהּ הֵרָיוֹן, וַתֵּלֶד בֵּן. יד וַתֹּאמַרְנָה הַנָּשִׁים, אֶל-נָעֳמִי, בָּרוּךְ יְהוָה, אֲשֶׁר לֹא הִשְׁבִּית לָךְ גֹּאֵל הַיּוֹם; וְיִקָּרֵא שְׁמוֹ, בְּיִשְׂרָאֵל. טו וְהָיָה לָךְ לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ, וּלְכַלְכֵּל אֶת-שֵׂיבָתֵךְ: כִּי כַלָּתֵךְ אֲשֶׁר-אֲהֵבַתֶךְ, יְלָדַתּוּ, אֲשֶׁר-הִיא טוֹבָה לָךְ, מִשִּׁבְעָה בָּנִים. טז וַתִּקַּח נָעֳמִי אֶת-הַיֶּלֶד וַתְּשִׁתֵהוּ בְחֵיקָהּ, וַתְּהִי-לוֹ לְאֹמֶנֶת. יז וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם לֵאמֹר, יֻלַּד-בֵּן לְנָעֳמִי; וַתִּקְרֶאנָה שְׁמוֹ עוֹבֵד, הוּא אֲבִי-יִשַׁי אֲבִי דָוִד.
"תראה כמה פעמים מוזכרת כאן במפורש קהילת הנשים", מפרשת פלג. "לא השכנים או אנשי העיר, כי אם הנשים והשכנות. זה חלק מהרצף של נשים שמחויבות זו לזו, למרות - ואולי בזכות - המסגרת הפטריארכלית שבה הן חיות. במסגרת הזאת, הבן שנולד לרות הוא גם בנה של נעמי, ממש כפי שבני בועז שאותו אני ילדתי, הוא גם בנה של בת זוגי.
"בועז התנ"כי נותן את חסותו לשתיהן, ונחשב לגואלה של נעמי - גואל במובן של שאר הבשר הקרוב ביותר שיינשא לה, לפי המנהג - על אף שנשא את רות. על אף שהכול מתנהל במסגרת הפטריארכלית, הנשים הן שמגדירות את הארועים ומפרשות אותם. במובן מסוים, הן אלה שכותבות את ההיסטוריה בספר הזה".
הדתיים דווקא לא מתחברים לרעיון
מיותר כמעט לציין שפרשנות זו מאוד שנויה במחלוקת. סיור קצר בפורומים של הומואים דתיים חושף התנגדות גדולה במיוחד לניסיון לתת נופך הומו-לסבי לסיפורי המקרא. הדבר מובן אם הוא מגיע מקרב דתיים, אך כאשר מדובר בהומואים דתיים, זה מעיד יותר מכל עד כמה צעד זה שנוי במחלוקת גם בקרב מי שבעצם נטייתם מערערים על התפיסות הדתיות המקובלות. כך או כך, היתרון הטמון בכך שהעבר כבר עבר, הוא שביכולתנו אנו לפרש אותו כראות עינינו. אולי, ביום הדין, נדע מי צדק.