כולנו מרגישים לפעמים צורך ללחוץ על כפתור ה-Hold ולהתבונן טיפה בחיים שלנו. לחשוב עד כמה הדירוג העצמי שלנו נכון ועד כמה הוא תורם לנו ברמה הרוחנית, במיוחד אם אתם מאמינים בחיים שאחרי החיים.
קחו למשל דוגמא מאותו איכר פשוט, שקיבל ביום בהיר אחד הזמנה למשפט בארמון המלך. אותה הזמנה זעזעה את עולמו - הוא בסך הכל היה אדם פשוט שמתפרנס בדוחק מעבודת כפיים, ואילו עכשיו הוא מואשם בדבר שחיתות שמעולם לא עשה. חשש האיש מאוד לגורלו, אבל הדבר היחיד שניחם אותו היה ההערה שצוינה בהזמנה למשפט: הוא רשאי להביא עד אופי אחד על מנת שיהיה מליץ יושר בעבורו.
ובכן, לאותו איש היו שלושה מכרים מהמעמד הגבוה - מכרים בעלי קשרים עם השלטון, שהרי הוא לא יכול להביא כל אחד כדי להיות עד אופי, על פי חוקי אותה מדינה. הקרוב מביניהם היה ראובן. ידידנו הפשוט אהב אותו בכל נפשו, פינק אותו מדי חג במתנות, הביא סכומים נכבדים לאירועים המשפחתיים שלו, דאג לקנות לו וויסקי שיבס כל פעם שהיה בדיוטי פרי ובקיצור - ראובן היה אהוב נפשו.
החבר השני היה שמעון. הוא היה חבר, אבל ברמה שונה מזו של מראובן, שהיה נוצץ יותר באופיו. ידידנו השקיע בו, אבל פחות באופן כספי ויותר באופן ערכי, ולא תמיד היה לו זמן אליו. החבר השלישי היה לוי. הוא היה הפחות טוב מבין השלושה, והיו אף תקופות שבהן הם כמעט לא היו בקשר. ידידנו לא ממש ספר אותו, ולפעמים בקושי אמר לו שלום. אבל היי, כעת ייתכן שיצטרך את עזרתו, מאחר ולוי הוא אדם נכבד וידוע.
ניגש האיכר קודם כל אל ידידו הטוב, אהוב לבו - ראובן. הוא היה בטוח שראובן יהיה מליץ יושר בעדו, אבל כשסיפר לו את הסיפור השתנתו פני חברו הטוב. "תגיד, אתה רוצה לסבך אותי?", אמר לאיכר ההמום. "מה אתה רוצה?". כשידידנו ניסה לדבר על לבו, גירש אותו ראובן בגסות מעל פניו. נבוך ומבולבל, פנה האיכר אל חברו השני שמעון וסיפר לו על דבר המשפט. "תראה", אמר שמעון בהיסוס, "אני מוכן לבוא איתך עד פתח ארמון המלך, אבל לא לעלות איתך. הרי המלך לא הזמין אותי באופן אישי. זה המשפט שלך - אז תיכנס לשם לבד".
במר לבו הלך האיכר אל המכר השלישי והאחרון, לוי. הוא היה כמעט בטוח שגם לוי ידחה אותו מעל פניו שהרי קל וחומר, חבריו הטובים ביותר עשו לו את זה. להפתעתו, לוי קיבל אותו במאור פנים, שמע את הסיפור והבטיח לו באופן שאינו משתמע לשני פנים - "בוודאי שאהיה מליץ יושר עבורך, איזו שאלה? יש לי היכרות עם המלך, אעלה איתך עד אליו ואדבר בשבחך, ואני משוכנע שבסוף הצדק ייצא לאור".
בסיום הסבב בין החברים היה האיכר מבולבל, אבל הדברים החלו פתאום להסתדר לו. דווקא ראובן, חברו הטוב בו השקיע כל כך טוב, לא היה מוכן לעמוד לצדו ברגע האמת. לוי, גם חבר טוב אבל מכיוון ערכי יותר, כן היה מוכן ללוות אותו - אבל רק עד פתח הארמון. ואילו דווקא לוי, שידידנו לא תמיד טרח להגיד לו שלום או סתם להתעניין בשלומו, מוכן לעמוד לצדו בשעה הגורלית הזו.
ובכן, הסיפור הזה הוא רק נמשל לסדר העדיפויות שלנו בחיים. ראובן, שבו אנחנו משקיעים כל כך הרבה, מטפחים ואוהבים - הוא הכסף שלנו, המעמד, הרכוש, הבית, הרכב, הלבוש והפינוקים הקטנים והגדולים שבחיים. אנחנו מתעסקים בזה הרבה, אבל ברגע האמת - כלומר אחרי המוות - הם לא יהיו שם בשבילנו, אלא יגידו "מה אתה רוצה? אנחנו לא יכולים להיות מליצי יושר בעבורך".
שמעון הוא בני המשפחה שלנו. אנחנו משקיעים בהם, אוהבים אותם, אבל מטבע הדברים רבים משקיעים זמן רב יותר בעבודה ובהנאות הקטנות של החיים יותר מאשר במשפחה. וגם המשפחה, כמו שמעון, לא תבוא איתנו אל העולם הבא. המקסימום שהם יעשו ברגע המשפט הוא ללוות אותנו עד ארמון המלך, כלומר, עד הקבר. ללוות אותנו הלאה? מה פתאום. כל אחד והזמן שלו (למרות שעל פי היהדות בני המשפחה יכולים לרומם את נשמת קרוביהם על ידי קריאת קדיש, מצוות ומעשים טובים, אבל הכוונה כאן היא למשפט הראשוני עם המעבר לעולם האחר).
לוי, שלא תמיד השקענו בו ולפעמים גם זלזלנו בו, הוא המצוות והמעשים הטובים. אם לקחת טרמפיסט בגשם שוטף בשעת לילה מאוחרת - זה יעמוד לזכותך ברגע הדין. אם תרמת מכספך למשפחות נזקקות - זה מה שיהיה מליץ יושר בעבורך. אם ביקרת את סבתך החולה למרות שיש דברים מעניינים בטלוויזיה, באינטרנט או בקניון - זה מה שיזכרו ממך. וזה מה שיהיה מליץ יושר עבורך.
