האדם המודרני זקוק ליציבות כמו נרקומן לסם: החדשות בשמונה, המשכורת בעשירי, החופשה באוגוסט. כשלא יודעים מה מחכה מעבר לסיבוב, כשהעתיד לוט בערפל סמיך, והכי גרוע - כשהחלום עומד סוף סוף להתגשם ולהפריע לשגרה, או אז חודרים חיידקי הפחד ופוגעים במערכת החיסון הנפשית של האדם, הלא היא האמונה.
בפרשת "שלח לך" בני ישראל עומדים בשערי ארץ המובטחת. לפני דקה הם היו עדים לאחד מרגעי השיא במיתוס היהודי, מעמד הר סיני, אבל כפי שאמר פעם איזה ראש ממשלה: הם מ-פ-ח-ד-י-ם. הם מפחדים מהלא נודע, הם מפחדים מחרב אי הוודאות המונחת על צווארם. יותר מכל, הם מפחדים מהעצמאות הריבונית המצפה להם בארץ החדשה ומהתחושה שלא יצליחו להשתחרר מתודעת העבדות שנחרטה בליבם עוד מתקופת היותם עבדים לפרעה במצרים.
על מנת להקל על תחושת הפחד, אלוהים מורה למשה לשלוח מרגלים לתור את הארץ. אין לו שמץ של ספק שמדובר בארץ זבת חלב ודבש, והוא משוכנע שזה מה שיאמרו המרגלים כשישובו. אז זהו שלא. המרגלים חוזרים לאחר ארבעים יום ובשורות איוב בפיהם. אחרי שנהנו מאשכולות ענבים בגודל של קונטיינר ולאחר שנשנשו מהרימונים העסיסיים הגדלים ליד כל עץ רענן, הם מוציאים את דיבתה של הארץ רעה: "ארץ אוכלת יושביה", "ערים בצורות וגדולות מאוד", "ושם ראינו את הנפילים בני הענק מן הנופלים ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם", הם רק חלק מהסופרלטיבים שהמרגלים חולקים לארץ המובטחת וליושביה.
התקף חרדה המוני מתפשט בעם. לאחר זמן מועט התלונות מתחילות להופיע: "ולמה ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת לנפל בחרב נשינו וטפנו", ולאחריהן הייאוש: "ויאמרו איש אל אחיו נתנה ראש ונשובה מצרימה". אלוהים, שמופתע מכפיות הטובה הבלתי נתפסת, יוצא מכליו. בחרון אפו הוא מורה למשה להשמיד את העם קשה העורף. אבל משה הרחמן מסנגר על העם ומצליח להפיס את דעתו של האל. הוא ואלוהים מגיעים לפשרה - הדור שיצא ממצרים עם תודעה של עבדים כנראה לא בשל מספיק להפוך לבן חורין, ולכן הוא ימות במדבר. דור ההמשך, לעומת זאת, יזכה להיכנס לארץ המובטחת. אבות אכלו בוסר ושיני בנים לא תקהינה.
אילן גרפל כמשל
במקרה או שלא, בדיוק השבוע, אלפי שנים אחרי, נחשפה פרשת ריגול שהסעירה את האזור. הפרטים שונים לחלוטין, אבל המהות דווקא מאוד דומה. אותי פחות מעניין אילן גרפל האיש, שבתור מרגל מזכיר יותר דמות פרודית מסדרת סרטי אוסטין פאוארס, משהו בסגנון "המרגל שתקע מקל בגלגלי המהפכה המצרית". אותי מעניין דווקא אילן גרפל כמשל.
באופן אירוני, בעת החדשה המצרים הפכו ממשעבדים למשועבדים, מאדונים לעבדים. אחרי עשרות שנים בהם סבלו מדיקטטורה ודיכוי, הם סוף סוף הרימו את ראשם והדיחו את מנהיגם ששעבד את חירותם בכפייה. אלא שכאן בדיוק טמון זרע הפחד. עכשיו הם צריכים לכונן מדינה חדשה, להיות ריבונים על גורלם. וכן, הם מ-פ-ח-ד-י-ם.
כדי להסיט את תשומת הלב מהחרדה הם מטילים את יהבם על מרגל דמיקולו שמסתובב עם מילון עברי-ערבי בריש גלי ומעלה תמונות שלו בפייסבוק. ולא רק זה, במקום להתרכז בעיקר - התמודדות עם הפחד מעצמאות - הם הגדילו לעשות והאשימו את ישראל במיני עלילות מגוחכות ומשוללות מציאות.
אני לא יודע אם העם המצרי קורא את התנ"ך. אם כן, הייתי מציע לו לשאוב עוצמה וביטחון דווקא משתי דמויות אחרות שמופיעות בפרשה - יהושע בן נון וכלב בן יפונה. בניגוד לחבריהם ממשלחת המרגלים, הם עמדו בפרץ ולא נסחפו אחרי עדר המלעיזים: "ויהס כלב העם אל משה ויאמר עלה נעלה וירשנו אותה, כי יכול נוכל לה".
יהושע וכלב היו חדורי אמונה שאפשר לנצח את הפחד. הם לא חששו להיות אדונים לגורלם. אם העם המצרי יצליח להעמיד בראשו שני מנהיגים כאלו, אולי יש לו סיכוי להפוך מעם של מהפכנים, לעם של חופשיים.