עם, כל עם, מייחל לעצמו מנהיג שינווט, יוביל, יתווה חזון, יעצב מציאות וכן, גם שיהיה מניפולטור, אם צריך. בעבר היו לנו לא מעט מנהיגים כאלו - בן גוריון, אשכול, גולדה, דיין, בגין כמובן, והאחרונים חביבים, רבין ושרון, שאפשר להתנצח על הדרך שלהם אך אין ויכוח על הפרגמאטיות ואומץ הלב שהפגינו בהחלטות שלקחו. כי לעשות פירושו להכריע בין א' לב', ועל מנת להכריע מנהיג זקוק לאומץ.
לצערנו המנהיגים בתקופתנו הם כאין וכאפס לעומת הגלדיאטורים ההם מפעם. אך יש מישהו, או יותר נכון מישהי, שמתעלה מעל כולם. היא שירתה במוסד. קוראים לה לבני. ציפי לבני.
לאורך כל תקופת הקריירה שלה בפוליטיקה הישראלית לא זכור לי מהלך אחד בו נקטה לבני יוזמה אידיאולוגית כלשהי או הביעה דעה שאינה פופוליסטית. מעולם לא הקריבה דבר או סיכנה את מעמדה למען אג'נדה כלשהי, חברתית או מדינית. תמיד הציגה את אותה פוזה של "שב ואל תעשה", עם פזילה ימינה ושמאלה לראות מה דעת הציבור. תמיד חיכתה שאחרים יחליטו בשבילה, ואז בהתאם לתוצאות רכבה על הצלחתם, או לחילופין בעת כישלון התנערה מהם, כמו במלחמת לבנון השנייה כשלאחר מעשה התבכיינה בפני ועדת וינוגרד שאולמרט לא שיתף אותה בהחלטות המדיניות. הכל תמיד בדיעבד. למפרע. לעולם לא בזמן אמת.
אין זמן לגמגומים והיסוסים
בניגוד למנהיגות הנרפית והחלולה של לבני, אנו קוראים השבוע בתורה על מנהיגים מזן אחר לחלוטין. מנהיגים שמחליטים, יוזמים וגם מבצעים, ואני כמובן מתכוון לאחים משה ואהרון. כזכור בפרשת השבוע "בא" עם ישראל בוקע מביצת העבדות בה דגר במשך 400 שנה, והופך סוף סוף לעם חופשי. אך חשוב לזכור - מדובר בעם שחווה עבדות לאורך שנים ארוכות, ולכן זקוק להוראות ברורות, תכליתיות ומעשיות. אין זמן לגמגומים והיסוסים, חייבים לארוז את הפקלאות כמה שיותר מהר ולצאת לדרך מיד, לפני שפרעה יתחרט.
למציאות הכאוטית הזו נכנסים משה ואהרון, שמקבלים לידיהם את מושכות המנהיגות ובשליטה עצמית מעוררת כבוד מנחים את העם, המשול לתינוק בן יומו, כיצד לנהוג, צעד אחר צעד, עקב בצד אגודל, עד שיעמוד ברשות עצמו ויהפוך לישות עצמאית.
ההוראות מעשיות וחד משמעיות: לאפות את הבצק, להעמיס את הצאן והבקר, לשאול מהמצרים כלי כסף וכלי זהב וכמובן לייצר באופן מיידי תחליף פולחן דתי באמצעות חקיקת חוקים ומצוות והשרשת אירוע יציאת מצרים כאתוס לאומי לדורות הבאים: "והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני החיתי האמורי החיוי והיבוסי, אשר נשבע לאבותיך לתת לך ארץ זבת חלב ודבש ועבדת את העבודה הזו בחודש זה" (שמות י"ג, ה').
מפלגה שתיזכר לדיראון עולם
ומהנהגה מפוארת להנהגה מפורקת. השבוע הודיע מפלגת "קדימה" על הקדמת הפריימריז. התחזיות מנבאות לציפי לבני מפלה מול שאול מופז, הרשלן בזכות עצמו. אם לבני הייתה מנהיגה אמיתית, כזו שטובת המדינה וקדימה עומדת לנגד עיניה, היא לא הייתה נוטשת את הספינה הטובעת, אבל לבני כמו לבני סירבה בראיונות שקיימה השבוע להתייחס לשאלה אם תישאר במפלגה במידה ותפסיד בפריימריז.
אמנם בכל הזדמנות לבני מתפארת בימי שירותה במוסד (מישהו באמת יודע באיזה תפקיד היא שירתה שם? ששש... זה סודי), אבל אומץ, ובעיקר אומץ פוליטי, אף פעם לא היה לה. בדיוק כמו המפלגה בראשה היא עומדת, מפלגה שהגדירה מחדש את המושג "פרווה" ושתיזכר לדיראון עולם בספר הימים של האופוזיציות בישראל, כך גם ציפי לבני - אנמית, חדלת אישים, חסרת טעם ובעיקר חסרת ריח. או שאולי בעצם יש ריח - ריח של געגועים למנהיגים של פעם.