תום פרנץ נולד בשם תומס למשפחה נוצרית בגרמניה. קבוצה של תלמידים ישראלים שהגיעה לביקור בבית הספר שלו, עוררה בו סקרנות שגרמה לו להתחיל מסע שלם שבסופו התגייר. הוא שינה את שמו מתומס לתום, ונישא כדת וכדין לדנה, בחורה ישראלית מהרצליה, אשת יחסי ציבור, ונכדה לניצולי שואה.
לתודעה הציבורית בישראל פרץ תום לפני כחצי שנה, כשהתמודד – וניצח - בעונה השלישית של התכנית מאסטר שף בערוץ 2. שם הוא כבש את לב הצופים.
לאנשים שלא מכירים את הסיפור של תום ודנה קשה להבין מה הקשר בין אישה חסודה לאיש הגבוה עם החזות האירופאית המובהקת, הגובה המרשים והקוקו האסוף, אבל מסתבר שמאחורי כל אלה מסתתר גר-צדק ירא שמיים, שאף מקפיד ללמוד בכולל מדי יום. ומעל מדף ספרי הבישול בביתו, נמצאים מדפים שלמים של ספרי קודש.
אז מה גורם לבחור גרמני טיפוסי לעזוב עבודה מובטחת ומשפחה אוהבת, לתפוס מטוס לישראל ולהתחיל בתהליך גיור? ואיך זה גורם לאשתו להתחיל לגלות מחדש את המקורות היהודיים שלה, ואפילו לפתוח עסק מיוחד לנשים דתיות?
תום, נולדת כילד גרמני, נוצרי, איך בכלל הגעת ליהדות? מה ידעת על ישראל, על היהדות?
"בדרך הארוכה שעברתי, אני יכול בעצם רק לספר את סיפור חיי. היו כל מיני נקודות קטנות שבגללן הגעתי לאט לאט לארץ והתקרבתי ליהדות. לגבי מה שקורה בפנים, מאוד מאוד קשה לשתף אנשים. מה שידעתי על ישראל והיהודים לפני שהכרתי ישראלים בבית הספר, הוא בעצם רק סיפור ההסטוריה העצובה בין העמים שלנו. עם זה גדלתי, זה מה שידעתי. לבית הספר שלי הגיעה משלחת מהארץ, מחולון. אז הכרתי ממש בחורים ובחורות בגיל שלנו אז. מהרגע הראשון היה לי חיבור מאוד מאוד חזק לאנשים שעד אז ממש לא הכרתי".
"הייתה שמחת חיים, משהו תוסס, שונה מאוד מהאופי הגרמני. משהו כל כך יפה וכל כך משמח".
הם לא עקפו בתור או לקחו ברזים, כל מיני דברים כאלה?
"יכול להיות, אני לא הכרתי אותם כל כך. ראיתי שהאנשים היו בטוחים, והם שרו ורקדו, וזה היה משהו מאוד מאוד יפה. מהרגע הזה רציתי להכיר אותם. ככה זה קרה, אני לא יודע איך. בקושי דיברתי אנגלית אז, אבל תוך חצי יום הצלחתי להכיר את האנשים האלה והתחברתי אליהם. משם זה התחיל להתגלגל, והכרתי אותם יותר לעומק. באנו לביקור חזרה בארץ שנה אחרי זה בשנת 1990 וככה מאז שוב ושוב חזרתי לבקר בארץ".
היה חיבור יותר לישראליות, פחות ליהדות, נכון?
"אני יכול להגיד שהחיבור הראשוני היה אכן לישראליים. אחר כך הגעתי לארץ, חזרתי גם לארץ, ומשם הדרך ליהדות הייתה ארוכה, כי האנשים שהכרתי אז לא היות דתיים. הם היו בעיקר אנשים חילוניים. גם אנחנו לא היינו דתיים, לא באנו מרקע כזה".
לא הלכת לכנסייה בילדות וכאלה?
"הלכתי, אבל לא בתור אמונה אלא בתור תרבות. הלכתי לכנסיה בחגים ובאירועים מיוחדים, אבל בארץ הדת היא לא רק אמונה, זה לא רק דת. זו גם ההסטוריה של העם. כמה שלומדים יותר על ישראליים, על יהודים, לומדים גם באופן אוטומטי על היהדות, כי זה בעצם דבר אחד. קשה לדבר רק על ההסטוריה של היהודים בלי להתייחס לדת. זה בא ביחד, המקור הוא אותו מקור. זה בא באופן אוטומטי, וככה התקרבתי לזה. בכל דבר שלמדתי, ששמעתי, שראיתי, כל מנהג, גרם לי לאהוב ולהתחבר".
אז זה בנעורים. דנה, אנחנו עוברים לתקופה המקבילה שלך, איפה את היית? מה עשית? מי היית?
דנה: "גדלתי בהרצליה, במשפחה שתום מגדיר אותה מאוד יפה בתור 'חילוניים לאומיים'. אבא שלי מאוד ציוני, גם אמא שלי. אמא שלי עשתה עלייה לארץ מארצות הברית".
מלח הארץ.
"כן. אבל לא דתיים. מקיימים הרבה מאוד דברים מתוך המסורת, אבל לא בצורה מאוד דתית. גדלתי והתחנכתי בבתי ספר רגילים".
מה היה היחס שלך אז לדת?
"הייתה לנו קרבה מסוימת לדת. ההורים שלי הקפידו לעשות קידוש בליל שישי, אבל זה רק היה משהו סמלי. אחרי זה יצאנו לבלות או שיצאנו לים או לטיולים. זו רק היה הסמליות של החגים. אני כן חייבת לציין שהיכן שגדלתי, אנחנו היינו המשפחה, יחסית לחברים, 'הכי דתית'. יש לי חברות שהפעם הראשונה שהן שמעו קידוש היה אצלנו בבית, אבל בסביבה מאוד מאוד חילונית. יחד עם זאת היתה הרבה מאוד אהבה לדת, הרבה מאוד כבוד לדת. ההורים שלי לא היו דתיים בעצמם, הם לא באו מרקע דתי. הם העניקו לנו את מה שהם הכירו, מה שהם ידעו".
דנה: "אבא שלי מאוד העריך. אם היה משהו בחדשות על ההתיישבות ביהודה ושומרון, על בני ישיבות, תמיד היה לזה יחס חיובי בבית, גם מבחינה פוליטית. להורים שלי היתה חשובה מאוד ארץ ישראל השלמה, זה היה חלק מאוד מרכזי בבית, אבל לא עם בסיס חזק של דת".
יפה. אני מבין שיש לך מניות בהתחזקות של המשפחה, ועוד נגיע לזה. אבל בוא נחזור אליך, תום. אתה באת לארץ והתנדבת פה עם ניצולי שואה, חזרת לגרמניה, ואחרי שבע שנים חזרת לפה. שם למדת משפטים, קיבלת הסמכה של שופט. שופט ממש עם הגלימה וכל הנלווה?
תום: "כן. סיכמת את הכל בחמש שורות".
איך הייתה העבודה עם ניצולי השואה? היו שם רגשות מצדך או מצדם?
תום: "אלה לא היו המפגשים הראשונים שלי עם ניצולי שואה. כבר שנים לפני כן פגשתי ניצולי שואה בפעם הראשונה. עבדתי ספציפית עם ניצולי שואה דוברי גרמנית. זה היה לפני 18 שנים, רובם כבר לא בחיים. כבר אז הם היו בני 80-90. הפתיע אותי מאוד כמה הם הביעו הערכה וכבוד כלפי התרבות הגרמנית. הם עד היום הזה לא הבינו איך דבר כזה קרה דווקא בגרמניה.
"האם הייתי שופט? לא הייתי שופט, אבל מערכת הלימוד בתחום המשפטים בגרמניה מלמדת כל סטודנט למשפטים להיות שופט או כל תפקיד אחר במערכת המשפטית. למדתי להיות שופט, אבל עבדתי כעורך דין. בנקודה הזאת בחיים כשבדיוק התחלתי את הקריירה שלי במשרד עורכי דין גדול ובינלאומי...".
פתאום את חותך לישראל.
תום: "זה היה, נגיד כך, כשאני מסתכל היום מבחוץ, זה היה קצת פתאומי למרות שהאהבה שלי לארץ הייתה שם הרבה שנים, ודיברתי על זה קודם שהייתי רוצה לחיות בארץ. אפילו דברתי על זה שרציתי להתגייר".
מה ההורים שלך אמרו?
"להורים שלי היה מאוד קשה שפתאום עזבתי. קיבלתי החלטה לעזוב את גרמניה ולהגיע לארץ. קיבלתי החלטה להתגייר. היה קשה כי זה רחוק. בתקשורת בגרמניה ישראל לא נחשבת המקום הכי בטוח. תמיד כשקורה פה משהו, ומישהו רואה את זה בתקשורת בחו"ל, הוא חושב שממש מסוכן לחיות פה".
מה הם חשבו, שהשתגעת?
"הם לא חשבו שהשתגעתי, כי הם הכירו אותי וידעו כמה אני מחובר לארץ, כמה תמיד אהבתי להיות פה, כמה תמיד היה לי טוב כאן ואיך התחברתי לאנשים. ההורים שלי הכירו כבר המון חברים שלי מישראל, והם גם הגיעו לבקר בארץ. אבל הם לא האמינו שבסוף אני ממש אעשה צעד גדול כזה. ולי בעצמי לקח המון שנים להגיע למסקנה שזה מה שאני אמור לעשות, וזה מה שאני רוצה לעשות. שנכון בשביל זה לעזוב את הקריירה, לעזוב את החברים, לעזוב את המשפחה ולהתחיל משהו חדש שהרגיש עבורי כזכות לעשות".
מה עומד לך מול העיניים כשאתה עושה את כל זה?
"כל השנים, כשהגעתי לפה, איכשהו התחברתי יותר ויותר לאנשים, ויותר ויותר התחברתי ליהדות. בעצם, כבר תהליך של התחזקות. בהתחלה הייתי אדם בלי אמונה, הייתי נוצרי קתולי אבל לא מאמין. בגיל 25 בערך התחלתי להאמין. זה היה מן משחק מחשבתי כזה שהחלפתי את המחשבה שהכל מקרי, ושכל מה שאני עושה בחיים נמצא בשליטתי. החלפתי את זה למילה הנכונה, שאז לא ידעתי אותה - 'השגחה'. שדברים לא קורים סתם, וגם לא הכל תלוי בנו. אנחנו עושים את ההשתדלות שלנו, אבל בעצם באים לקראתנו. כלומר, ה' בא לקראתנו עם הדברים. הוא נותן לנו, משגיח עלינו".
כיצד הבנת שיש השגחה?
"את המילה לא ידעתי אז, אבל הבנתי שכמה שאני חושב שהדברים בשליטתי ואני מנסה ממש לתפוס ולכוון אותם - יש לי הרבה פחות שליטה. וככל שאני מודע יותר שהדברים אינם תלויים בי, שיש מישהו מלמעלה שמכוון, דווקא אז הדברים מסתדרים הרבה יותר בקלות, והרבה יותר יפה. אולי הם מסתדרים לא בדיוק כמו שרציתי, אבל זה מסתדר בצורה יותר נכונה. זה תהליך שמתחיל בקטן, ואז מתחילים להתבונן ולהתאמן באמונה. להתאמן זה שורש של אמונה. להתאמן לחשוב במחשבה כזאת, זה תהליך שמתחיל בקטן וממשיך הלאה. לפעמים אנחנו שוכחים את זה ביום-יום, בכל מני סיטואציות שאנחנו חושבים שהכל תלוי בנו. אנחנו שוכחים שיש השגחה. גם אנשים שיש להם אמונה עלולים לשכוח ומתחילים לרוץ, ושוכחים שבעצם הם צריכים לעשות רק את ההשתדלות שלהם, השאר זה עבודה אמונתית. צריך לזכור שלא הכל תלוי בנו. אני בשלב הזה מאז שנת 1997, כל יום אני עובד על זה לאט לאט. הגעתי למסקנה שבשבילי לא נכון לשים את הדגש בחיים על הקריירה שלי. קודם המשפחה, ואם נשאר עוד מקום בחיים שלי - אז אולי להתמקד ברוחניות ובדת".
לצפייה בראיון המלא כנסו לווידיאו כאן בראש העמוד. התכנית "בכיוון אחר" משודרת מדי יום שלישי ב-23:10 בערוץ הידברות (ערוץ 97 בהוט ויס) ובמקביל גם כאן ב-mako מדי סוף שבוע