הפיכתו של השיר להמנון תמיכה במשפחות ברוכות ילדים היא ביטוי יפה לסכנה שבאירוניה מושחזת מדי (שנים רבות לפני שנוסח חוק פו). הפרשנות העממית הלמה היטב את התפיסה היהודית העממית של הילודה שגרסה שיש להרבות בילודה ככל הניתן. היום, ב"ה, הציבור הדתי הולך ומתפכח מהתפיסה הזו ו"תכנון המשפחה" כבר אינה מילה גסה.
אמנם ישנם ציבורים דתיים שבהם הנושא עדיין נחשב לטאבו. אשת הקולנוע החרדית אסתי שושן העזה לאתגר את גבולות החברה שבה היא חיה כשיצרה סרט בשם "עקרה" המציב סימן שאלה מעל לתפיסה הנוכחית של מצוות פרייה ורבייה בציבור החרדי. ייחודו של הסרט אינו רק בכך שהוא מאתגר את המודל של ילד-כל-שנתיים אלא בכך שהוא מבקש שיכירו במודלים אחרים כעמדות דתיות לגיטימיות שדורשות פתרונות הלכתיים כשרים. אכן, על אף שהחברה הדתית, ובעיקר זו החרדית, מציבות ולדנות כמודל לחיקוי, הרי שההלכה היבשה אינה תומכת בכך בצורה מוחלטת.
מה ההלכה קובעת?
המצווה השנייה שבה נצטוו אדם הראשון וחוה אשתו הייתה "פרו ורבו ומלאו את הארץ" (בראשית א, כח) - וכך נקבע גם במשנה כהלכה לדורות: "לא יבטל אדם מפריה ורבייה אלא אם כן יש לו בנים" (יבמות ו, ו). חכמינו ז"ל נחלקו בשאלה מהו האופן שבו מקיימים בני הזוג את מצוות פריה ורבייה: "בית שמאי אומרים: שני זכרים; ובית הלל אומרים: זכר ונקבה, שנאמר 'זכר ונקבה בראם'" (שם). כשיטת בית הלל, המבקשים מן האדם להידמות לבוראו ולשחזר את מעשה הבריאה ע"י הולדת זכר ונקבה (יבמות סא, ע"ב), נפסק להלכה בשולחן ערוך (אבן העזר א, ה).
מקורה של הלכה זו בהמלצתו של רבי יהושע: "נשא אדם אשה בילדותו - ישא אשה בזקנותו; היו לו בנים בילדותו - יהיו לו בנים בזקנותו" (יבמות סב, ע"ב). חשוב לציין שהמלצה זו, המכונה גם "לערב אל תנח ידיך" על שם האסמכתא התנ"כית שלה, לא הובאה להלכה בשולחן ערוך (ומה שנפסק בסעיף ח' של סימן א', "אף על פי שקיים פריה ורבייה אסור לו לעמוד בלא אשה וצריך שישא אשה בת בנים…", הוא מטעם אחר וממקור אחר. עיי"ש).
רבי חיים יוסף דוד אזולאי, החכם והשד"ר הארצישראלי שהשפיע רבות על פסיקת ההלכה של עדות יוצאי ספרד בדורות שלאחר השו"ע, סבר שגם מי שמרחיק בין הלידות עדיין מקיים את המלצת רבי יהושע: "משום מצוות 'לערב', סגי [די] לעיתים רחוקות... קרא הני כתיב: 'לערב אל תנח ידיך' - שלא יניח לגמרי, וכל שישנה פקידה באישה בין הפרקים, אפילו רחוקים, 'אל תנח' קרינן בה, ומקיים מצווה מדברי סופרים" (ברכי יוסף, אבן העזר א, ב). על אף שהחיד"א היה נצר למשפחת מקובלים ועסק בעצמו בתורת הנסתר, הוא לא עירב אותה - לכל הפחות כאן - בפסיקת ההלכה; דוגמה בהירה לגישה הפוכה המערבת זווית מבט מיסטית בפסיקת ההלכה, מספק הרבי מליובאוויטש, רבי מנחם מנדל שניאורסון זצ"ל, הרב האחרון של חסידות חב"ד. בשיחה בשנת תש"ל קבע: "על פי מה שכתוב בגמרא 'אין משיח בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף' מובן שהבאת ילדים בעולם אין זה עניין שנוגע רק לקיום מצוה פרטי של 'פרו ורבו', אלא בזה תלויה גאולתן של ישראל!" (שיחת מוצש"ק פ' בא, יו"ד שבט ה'תש"ל), מסר שעליו חזר שוב ושוב בשיחות רבות. ביחס ל"תכנון המשפחה" אמר ש"אינו אלא דבר המזיק! רואים בפועל שזה מזיק לשלום בית ומביא בעיות לעצבים ורצים לרופאים וכו'… דבר ידוע שאין דבר שמקשה יותר על החיים כמו 'תכנון המשפחה'..." (שיחת יום א' פ' שלח, י"ז סיון ה'תש"מ).
אכן, כפי שראינו, ההלכה מתרחקת משאלות אלו ו"עד שיכלו" אינה חובה המוטלת על היחיד אלא על הכלל (אם בכלל היא חובה ולא הנחייה רעיונית בלבד). וכך, על אף שהחברה הדתית מפגינה העדפה לזווית המבט המיסטית התומכת בוולדנות, כשרעיון ערטילאי זה הופך למציאות חייהם של פרטים, נצרכת התאמה.
בהתאם לגישתו, המליץ האדמו"ר של חב"ד להתעלם משיקולים של פרנסה, "אפילו אם נראה שכל מה שעמל לפרנסתו אינו מספיק עבור הילדים שיוולדו, אין זו הוכחה כלל – שהרי הפרנסה מגיעה יחד עם הילד ובגללו" (שיחת יום ה' פ' בשלח, יו"ד שבט ה'תשמ"א).
חכמים אחרים, קודמים לו, דווקא הציעו לתת להם משקל. רבי סעדיה גאון למשל, כתב ברציונאליות אופיינית על אודות חשיבותו של תכנון המשפחה, תוך נתינת מקום מרכזי לשיקולים החינוכיים והכלכליים: "במה אפשר ליהנות מהם [מהבנים], אם לא יהא להם מזון וכסות ומדור? ואיזו טובה תהיה בגידולם, אם לא הייתה שם חכמה ולימוד? ואיה היא החנינה והחמלה עליהם בהעדר הדברים האלו, ואינם אלא הוספה בצער ההורים" (אמונות ודעות, מאמר עשירי, פרק ט). דברי רס"ג מסייגים את החובה ההלכתית להוליד ילדים בחובה המוסרית לזון אותם ולפרנס אותם כראוי (הנזכרת ברמב"ם הלכות אישות יב, יד-טו) ובחובה הקיומית לחנכם, ללמדם ולהורותם דרך צדקה ומשפט (תלמוד תורה א, א). אפשר וזה פירוש הסייג "כל זמן שיש בו כוח" שציין רמב"ם, ממשיך דרכו הרציונאלית של רס"ג; דהיינו, מלבד פשט הדברים שהוא, ככל הנראה, 'כל זמן שיש בו כוח גברא', אפשר שהכוונה גם לכוח כלכלי ונפשי.
אז כמה ילדים צריך ללדת?
אני סבור שעל אף שהשיח הפנים-דתי עוד נוטה לגישה המיסטית, יש לאפשר מרחב מחייה גם לנוקטים בגישה ההלכתית הטהורה, הרציונאלית. יש לטהר את השפה מתיוגים שליליים לזוגות שבוחרים לתכנן את משפחתם ולרבנים המצדדים בתפיסה זו. וכאן אני מבקש להצביע על כשל דק מן הדק, קרוב לוודאי בלתי מודע, שהוא תוצאה של מעשה טוב של אנשים טובים. פרשת שמות, פרשת השבוע הקודם, מספרת על אחת הגזירות האכזריות ביותר שגזר פרעה נגד בני ישראל, הגזירה על הריגת הילודים מיד לאחר הלידה: "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" (בראשית א, כב). ארגונים דתיים מוכרים מנצלים את אזכור הנושא בפרשה כדי להעלות את המודעות הציבורית לסוגיות של פריון ומניעתו; אגודת אפרת, למשל, מפיצה בבתי הכנסת עלונים המציגים את פועלה הברוך במניעת הפלות על רקע כלכלי; מכון פוע"ה, בראשות הרב מנחם בורשטיין שליט"א אצלו זכיתי לשמש ב"מראות דמים", מארגן בכל שנה כנס מרכזי בנושא הפוריות וההלכה. הכנס ה-14 שנערך בסוף השבוע שעבר עסק ב"חידושים בגינקולוגיה והלכה: פסקים, דילמות והתמודדויות". מכון פוע"ה לא מתנגד לתכנון המשפחה; לפני כשנה הם הוציאו לאור ספר שאלות ותשובות בנושא מניעת הריון הכולל בתוכו שאלות שנשאלו גדולי הפוסקים בעניינים הקשורים לתכנון המשפחה, בדגש על השאלות ההלכתיות הנובעות מהופעתם של אמצעי מניעה חדשים בעשור האחרון; אחד מחלקי הספר עוסק במפורש בשאלה "כמה ילדים צריך ללדת?" תוך התייחסות מפורטת למצוות "פרו ורבו" והמלצת רבי יהושע "לערב אל תנח ידיך". גם בכנס הנוכחי ניתן מקום של כבוד לנושא במסגרת שתי הרצאות על אמצעי מניעה.
אך על אף הכוונה הטובה, הבחירה בפרשת שמות להצפת הנושא כורכת למצער את תכנון המשפחה הלגיטימי יחד עם רשעתו של פרעה כאילו חד הם. משום כך נראה שאת העיסוק החשוב בשאלות של תכנון המשפחה ראוי לערוך דווקא בפרשת בראשית העוסקת גם היא בפרייה ורבייה ובשאלות של קיום העולם - ללא הקונוטציה השלילית הנלווית. אסור להותיר מקום לספק; אסתי שושן היא לא "חרדית מחמד", ורבנים שמצדדים בתכנון המשפחה אינם ממשיכיו המודרניים של פרעה.
מחבר המאמר הוא בעל הבלוג "בלוגין שאובין"
