בימים בהם התקשורת מסתירה מצלמות זעירות בבלוטות הרוק של חרדים מבית שמש, וצינורות האינטרנט עולים באש השנאה היוקדת לכל לובש שטריימל ודובר האידיש באשר הוא, אני נהנה להיזכר בערגה ברוח הסולידריות החברתית שהייתה כאן בקיץ האחרון. איזה יופי היה בימי הקיץ החמים ההם, כשצעדנו כאחים באבן גבירול, יד אחת משולבת ביד חברתה והיד השנייה אוחזת בשלט "ואהבת לרעך כמוך". עד היום אני זוכר עת פסעתי בשדרות רוטשילד ובעיניים נוצצות הבטתי בחסידי ברסלב ובחסידי הסושי והנרגילות פוצחים יחד בריקוד סוחף. אחח... איזו אחווה.
עוד ידובר רבות על הלהט הסוציאליסטי שהילך קסם על יושבי הארץ בימים ההם. גם אירועים מיסטיים ישתלבו בסיפורי הנוסטלגיה, כמו האגדה על דמותו של ברל כצנלסון, האבא הרוחני, שהופיע כעין הסערה באחת מסמטאות העיר והזהיר את המפגינים מפני מארב של פקחי העירייה.
נכון, אני קצת ציני ומריר. אבל יש לי סיבה טובה. הרי בינינו, מצב הנשים בחברה החרדית היה כך מאז ומתמיד, אז למה דווקא עכשיו? כמו שאני רואה את הדברים, למסע ההסתה המתרחש בשבועיים האחרונים נגד הציבור החרדי יש קשר עמוק למחאה החברתית שנכשלה. המחאה נתנה לאנשים תקווה, וכשהיא התפוגגה הם חיפשו יעד חדש לווסת אליו את הזעם.
כי כשאי ודאות כלכלית מרחפת מעל כמעט כל בית בישראל, כשאין לך מושג איך תשלם משכנתא לעוד אלף שנה כי מחר אולי יפטרו אותך מהעבודה, וכשאתה נמצא במצב תודעה חרדתי יומיומי ובו בזמן רואה בטלוויזיה את כל המימנים והבן דובים בזים לחוק ומוחקים לעצמם חובות של מיליארדים, כל מה שנותר לך לעשות זה לחפש מישהו להוציא עליו את העצבים. ועל מי נוציא את העצבים? כמובן, על החרדים. הם לא עושים צבא, לא עובדים, הם לבושים ומדברים בצורה מוזרה, אז למה לא לשחרר עליהם את מנת הג'ננה הלאומית?
למה לא? כי זה קל, כי הסיפור האמיתי הוא לא החרדים אלא הבנקים, הטייקונים, מנהלי קרנות הפנסיה, והמנכ"לים של החברות הגדולות - כולם מרוויחים בדרך זו או אחרת בימים הטובים, ומשאירים את כל השאר עם החשבון עבור ההרס וההפסדים של הימים הגרועים.
תלמדו משהו מיוסף
בפרשת השבוע "ויגש" אנחנו קוראים על מנהל מזן אחר. מנהל שדווקא חסך בתקופת הימים הטובים כדי להשאיר מספיק אספקה ומזון עבור הימים הרעים. האיש שאני מדבר הוא כמובן יוסף, מושל מצרים, סוציאל דמוקרט בהשקפת עולמו ואסטרטג מבריק מטבעו. יוסף, בראייה כלכלית נבואית, חזה את הרעב שיבוא על מצרים ולשם כך אגר מספיק מזון ולחם במחסנים. הוא לא חילק את הסחורה למקורבים ומלחכי פנכה למיניהם, ולא היה זקוק לוועדות ולמחאות כדי להבין את המובן מאליו.
כי יוסף, בניגוד למקבלי ההחלטות של ימינו, הוא מנהיג שרק רווחת העם עמדה לנגד עיניו, ולכן כשמסתיימות שבע השנים הרעות, אף אחד לא מתפלא שיש באמתחתו מספיק מזון להאכיל את העם: "ויביאו את מקניהם אל יוסף וייתן להם יוסף לחם בסוסים ובמקנה הצאן ובמקנה הבקר ובחמורים וינהלם בלחם" (בראשית מ"ז, י"ז).
ואגב הנהגה שדואגת לעם, השבוע אמר אייל גבאי, שכיהן בתקופת המחאה כמנכ"ל משרד ראש הממשלה, שההוצאה האזרחית של ישראל ירדה ל-32% מהתוצר, לעומת ממוצע של 44% במדינות ה-OECD. גבאי הוסיף ואמר כי מדובר בנתון דרמטי שהמשמעות שלו היא שמה שהמדינה מחזירה לאזרחים קטן באופן משמעותי ממה שמקובל בעולם המפותח.
ומה תגובת העם? הוא עסוק באחת, טניה רוזנבליט, שלא נתנו לה לשבת בספסל הקדמי באוטובוס שנוסע מאשדוד לירושלים.