בכל שבת מעלים שבעה קוראים בתורה ומפטיר לעלות לבמה ולקרוא בפרשת השבוע, ואילו אנחנו מזמינים אתכם לעליה וירטואלית לתורה. ראשיתה בזימון אישי לקריאה בתורה, המשכה בדבר תורה וסופה בברכה.
יעמדו המאמינים כי הכוונה היא המקנה ערך למעשים ושיש גם בכוחה של סעודת עניים לקרב נפשות.
געגועים למקדש?
"אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה, מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם אם עולה קרבנו מן הבקר זכר תמים יקריבנו אל פתח אהל מועד יקריב אותו לרצונו לפני ה' וסמך ידו על ראש העולה ונרצה לו לכפר עליו" (ויקרא א', ב'-ד')
"ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה' סלת יהיה קרבנו, ויצק עליה שמן ונתן עליה לבונה... אשה ריח ניחח לה'" (ויקרא ב', א'-ב')
בלבם של חמשת חומשי התורה שוכן ספר ויקרא, המכונה "תורת כהנים". חלקו הראשון של הספר מתאר לפרטי פרטים את עבודת הקורבנות שתנהג במשכן, שבנייתו תוארה בדקדוק רב בסוף החומש הקודם. תיאורי המקדש ועבודתו תופסים נתח נרחב ביותר בתורה שבכתב ושבעל פה. לעיתים הכמות עושה את האיכות ומעידה עליה. בכל ימי הבית הראשון והשני שימש המקדש כמוקד הזהות של העם היהודי. תוך קריאת הפרשה עלינו לשאול את עצמנו איזו זהות מכונן המקדש, איזו מערכת יחסים בין אלוהים לאדם ובין אדם לאדם צומחת ומתהווה מן הפרשה.
פולחן הקורבנות בכל התרבויות מושתת על עקרון הריצוי. האלים נתפשים כשליטים נרקיסיסטיים. ההנחה של מערכת פולחנית זו היא שהשליט חפץ במנוחה ואין להטרידו או להכעיסו. טרדה עשויה לנבוע מאי מילוי הצרכים הבסיסיים של האלים או מאי סדרים בממלכתם. הקורבנות מהווים פתרון לשתי הבעיות: צרכי האלים מסופקים על ידי תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם. על אלו מוסיפים החוטאים מתנות כדי לפייסם. מנת בשר טובה מעלת ריח ניחוח תפיס את דעתו של אל כועס ותשכח את זעמו.
פרדוקס המשכן
תפיסה חושנית וגסה זו אינה מתאימה לתורה. אמנם, גם בתורה ישנם ביטויים חושניים ביותר לעקרון הריצוי, אבל אף הם מעודנים. כך למשל מסופר בספר בראשית, בעקבות קורבנו של נח לאחר המבול: "וירח ה' את ריח הניחוח, ויאמר ה' אל לבו: 'לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם, כי יצר לב האדם רע מנעוריו'" (בראשית ח', כ"א). בדומה לכך, גם בפרשתנו מופיע הביטוי: "אשה ריח ניחוח". אבל למי שמאמין באל מופשט, אפילו ריצוי חושני שכזה נראה מופרך.
במילים אחרות: בלבו של המחנה שוכן המקדש, בלבה של התורה שוכן פרדוקס, פרדוקס בניית משכן אלילי לאל מופשט. הרמב"ם פתר את הפרדוקס בטענה שהמקדש נועד להפנות את הנטייה הפולחנית הטבועה בבני אדם לה' במקום לעבודה זרה. כך, אם "הדת (הפולחנית) משמשת כאופיום להמונים" כפי שטען קרל מרקס, הרי שהמקדש היהודי משמש כתחליף סם. פתרונות מעין אלו לא מייחסים כל ערך חיובי למקדש והופכים את פרשות הקורבנות לבלתי רלבנטיות לימינו.
פתרונות מורכבים יותר מצאו חכמינו מתוך עיון בפרשה עצמה:
"נאמר בעולת הבהמה: 'אשה ריח ניחוח', ובעולת העוף: 'אשה ריח ניחוח', ובמנחה: 'אשה ריח ניחוח' ללמד שאחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכון אדם את דעתו לשמים" (משנה מנחות ג', י"א)
ההיגיון הפנימי של עקרון הריצוי מוביל למסקנה שככל שהמתנה גדולה יותר, האלים יהיו מרוצים יותר. אבל לא כך ה' אלוהינו. על פי חז"ל, לשון דיני הקורבנות שבתורה מתארת מפנה בתפיסת האלוהות. ה' אלוהי ישראל איננו שקוע בעצמו ובשולחן הערוך לו במקדשו – אלא מביט באדם. כך פירש זאת בגמרא ר' יצחק:
"אמר ר' יצחק – מפני מה נשתנית מנחה שנאמר בה נפש?
אמר הקדוש ברוך הוא: מי דרכו להביא מנחה?
-עני
-מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו לפני" (בבלי מנחות ק"ד ע"ב)
חז"ל היו מומחים לדקויות לשוניות בכתוב. בכל הקורבנות כתוב ש"אדם" מקריב אותם, לעומת זאת במנחה מן הצומח כתוב ש"נפש" מקריבה אותה. ר' יצחק למד מכאן שקורבנו הדל של העני מוערך יותר על ידי ה' מקורבנו השמן של העשיר.
אם כן, לשם מה מופיעים פרטי הדינים של קורבן המנחה? על כך עונה ר' יצחק בדרשה נוספת:
"מה נשתנית מנחה, שנאמר בה חמשה מיני טיגון הללו? משל למלך בשר ודם שעשה לו אוהבו סעודה, ויודע בו שהוא עני. אמר לו: עשה לי מן חמשה מיני טיגון, כדי שאהנה ממך".
המלך אינו זקוק לסעודת אוהבו, אלא מכבד אותו ומאפשר לו לארח את המלך. כדי לתת לאהוב העני את ההרגשה שהוא רצוי לפני המלך, מנחה אותו המלך להגיש לו מנה צמחונית מטוגנת באופנים שונים.
דמות האל העולה מפרשתנו על פי פירוש חז"ל היא של מלך נדיב, אוהב ואהוב המזמין את בני האדם – כל בני האדם – להזמין אותו ולשתף אותו בסעודת אוהבים, בין אם היא סעודת עשירים או סעודת עניים.
מי שבירך אבותינו אברהם יצחק ויעקב ואמותינו שרה, רבקה, רחל, לאה, בלהה וזלפה הוא יברך את כל העולים לכבוד התורה ולכבוד השבת וייתן בלבכם אהבה לאלוהים ואדם. ייתן לכם אלוהים עין טובה ולב רחב להעריך כל אדם המציע לפניכם את פתו ואת נפשו. אמן.
שרגא בר און הוא עמית מחקר במכון שלום הרטמן בירושלים