"יום הכיפור היחידי שלא צמתי היה בקיבוץ"

"השמיים כבר לא כחולים כמו פעם", שר פעם ארקדי דוכין, וזה היה בדיוק המצב של אבי טולדנו לפני קרוב לשני עשורים. אשתו נטשה אותו בפתאומיות, הקריירה החלה לדשדש, אחיו נפטר מסרטן, והוא לא ידע את נפשו. הוא נעלם, התחזק, התחבט, צנח, אבל בסוף ידע לקום מהריסות חייו ולבנות את הכל מחדש. בזכות האמונה.

לפני כעשור נפגשתי איתו לראיון במעריב, ובהקשר לאותו סיפור אמר לי משפט שנחרט אצלי בלב עד היום: "צדיק הוא אדם שמצדיק את הקב"ה בכל מה שקורה לו, בטוב וברע. צדיק מלשון מצדיק". הוא גם סיפר על האמונה שמלווה אותו, על התהילים, על התפילין, על ההימנעות מהופעות בשבת, על הדיבור היומיומי עם אלוקים.

גדלת במרוקו, בבית דתי-מסורתי, ובגיל 16 זייפת את החתימה של אבא שלך מרוב שרצית לעלות לארץ ישראל.
"נולדתי ב-1948 במקנס שבמרוקו, למעשה בבית ששייך לסבא שלי. הבית הזה בעצם בנוי משתיים-שלוש דירות, ומבית הכנסת של הסבא. סבא היה אב בית הדין הראשי במקנס. לא זכיתי להכיר אותו. מי שהחליף אותו כשנפטר בשנת 1940, היה הרב יוסף משאש זכרונו לברכה, שלימים היה הרב הראשי של חיפה כשעלה לארץ".

"בתור ילד קטן, גן הילדים שלי היה בית כנסת. הדלת של הבית והדלת של בית הכנסת היו ממש צמודות. כשאמא שלי הייתה יוצאת בבוקר לאנשהו, לקניות, למכולת, למשהו, הייתה משאירה אותי בין המתפללים. הייתי בן 3-4, מסתובב בין כל המתפללים. כשכל המתפללים היו הולכים ולפעמים אמא שלי עדיין לא חזרה, הייתי נשאר שם ומדבר עם הספרי תורה. אלה היו הצעצועים הראשונים שלי. הייתי כל כך ספוג מהקדושה הזאת, מהאווירה הזאת שכל הזמן אני מרגיש שבאמת זה טעם הבית".

החיבור הזה שלך גורם לך בגיל 16 לזייף את החתימה של אבא שלך כדי לעלות לארץ ישראל. עד כדי כך?
"כן, עד כדי כך חשבתי שזו השליחות החשובה ביותר".

מאיפה בא הרצון הזה לעלות לארץ ישראל?
"תשמע, אנחנו גדלנו במשפחה שהייתה מאוד ציונית. תמיד אמרו לנו שאנחנו פה באופן זמני. 'אנחנו על מזוודות, יום אחד נצליח לעלות לארץ ישראל, לחיות בארץ המובטחת'. כידוע, רוב הציונות שבאה ממרוקו הייתה ציונות דתית ולא אידיאליסטית. אחר כך אולי היו כל מיני תנועות נוער. בשבילנו זה היה קרש קפיצה להגיע לארץ ישראל. אם אתה נכנס לאיחוד הבונים או לדרור או לכל תנועה אחרת - העיקר משהו שיכול להביא אותך - זה גשר להביא אותך לארץ המובטחת. ואני בזמנו הכרתי איזשהו שכן שבטוח היה שייך לתנועה, ועקבתי יום אחד אחריו, כי היה נראה לי חשוד שכל ערב בשעה מסויימת הוא נעלם. ראיתי שהוא נכנס לאיזה קן. חיכיתי לו, וכשהוא ירד למטה אמרתי לו 'תשמע, אני יודע שאתה עם הציונים'. כדי להשתיק אותי הוא הכניס אותי לעניין. הם היו חייבים להכניס אותי, למרות שבעיקרון הם לקחו רק אנשים בני 18 פלוס בגלל הבעיות הביטחוניות. היה קן אחר שנתפס, ואנשים ישבו בבית הסוהר. זו הייתה פעילו עוינת למשטר במרוקו. נכנסתי לשם, והיה לי ברור שתוך כמה חודשים אני חייב לעלות לארץ עם הגרעין שלי. ההורים כמובן התנגדו לרעיון שאעלה לארץ לבד, ולא הייתה לי ברירה. ביום אחד באתי הביתה, באתי לקן עם איזשהו מסמך שכבר הכנתי מראש וחתמתי במקום אבא שלי. נפנפתי להם עם המסמך - 'יש לי אישור, אני נוסע'. הם האמינו, לא האמינו - זה כבר לא היה חשוב, הייתה להם איזו אסמכתא שהם יכולים לשלוח אותי. עליתי על המטוס עם 300 עולים, עם דרכון קולקטיבי. עליתי למרסיי ומשם לאיזו הכשרה בחווה, במשך חצי שנה. למדתי עברית מדוברת. ידעתי לקרוא, אבל לא ידעתי מה זה אומר. אתה יודע, את רוב התפילות במרוקו, רוב האנשים קראו בלי להבין מה הם קוראים בדיוק. בסך הכל התחלתי ללמוד בבית הספר אלף מילים חדשות ושיעורים על המושב ועל הקיבוץ ועל הכנסת, וכל מה שקשור בארץ ישראל. אחרי חצי שנה עליתי לארץ, והגעתי לקיבוץ רוחמה בנגב".

איך היה המעבר ממרוקו - שבו היו לך חיים ספוגי יהדות ואמונה - למקום כמו קיבוץ?
"זה באמת עשה לי סוג של מכה. מצד אחד מיתן את היהדות שלי. מצד הרעיון, הרעיון הכללי, סוג של סוציאליזם, של שוויון, הכל שלך כששום דבר לא שייך לך, תן את מה שאתה יכול וקבל לפי הצורך - זה רעיון נורא יפה, אתה יודע. אנחנו יודעים שזה לא עובד כל כך טוב, הדברים האלה, אבל אז זה מאוד קסם לי מצד אחד. מצד שני, סליחה שאני אומר את זה, אבל היום כיפור היחידי בחיים שלי שלא צמתי, היה בשנה שבה הייתי בקיבוץ".

בשנים האלה, כשאתה הכי מצליח, בשיא ההצלחה, שיא הפופולריות, האירוויזיון וכו' - איפה היהדות בחיים שלך? היא נדחקת קצת לצד או שהיא עדין בפנים?
"תשמע, זו שאלה טובה. האמת היא שכנראה שהרבה דברים ככה נדחקו הצידה. אתה פשוט נכנס לתוך מן מלכודת של שלושים הופעות בחודש, אתה לא רואה את הילדים גדלים, ואתה פשוט לא נמצא. בתחילת שנות התשעים סיימתי את הסרט 'הירושה' על גירוש יהודי ספרד".

באותה תקופה חזרת לחפור קצת יותר במקורות.
"כן, אפשר לומר שהזהות הייתה כאילו במרוקו אבל השורשים היו עמוקים יותר לפני חמש מאות שנה בטולדו. ואם הולכים עוד יותר, ממש לשורש, זה בטח ארץ ישראל של שלמה המלך, אני יודע".

מה הסרט עשה לך ברמה האישית?
"הסרט נבע מכך שבשנת 1992 ציינו את גירוש ספרד באיזה אירוע ענק עם 4,000 יהודים שבאו מכל העולם לטולדו. הייתה משלחת של משפחת טולדנו, שהייתה המשלחת הייצוגית שעמדנו עשרים אנשים שבאו מכך מקום בעולם שקוראים להם טולדנו. זכיתי להיות ביניהם, היו שם אגב, יותר מעשרה רבנים ממשפחת טולדנו. עמדנו שם על הבמה במרכז העיר טולדו, וקבלנו את מפתחות העיר מראש העיר. המנזר המקומי פרסם שהכנסייה מבקשת סליחה מהעם היהודי על הגירוש, וש'אתם בבית ונשמח שתחזרו'. פתאום קראו לי על הבמה אחרי הטקס, קראו לי לבמה ואמרו 'בוא תשיר משהו'. אמרתי 'איך אני יכול לשיר? לא תכננתי, אין לי פה כלום'. אמרו 'תעשה א-קפלה, משהו'. אז עליתי ושרתי את 'מרחם את הנשמה'.

"שרתי ככה שני בתים והקהל היה פשוט מאוד נרגש מזה. ואני רואה מצד אחד את בתי המשפט של האינקוויזיציה מצד שמאל, כנסיה מצד ימין, ואני שר פה 'מנחם את הנשמה'. תשמע, הייתי כולי צמרמורת. ירדתי משם ואמרתי 'אני הולך לעשות סרט על גירוש יהודי ספרד'. אמרו לי 'אתה משוגע, זה סרט תקופתי, מאיפה תביא כסף?'. לא יודע איך, אבל תוך חצי שנה גייסתי מיליון שלוש מאות אלף דולר. תאמין לי אם תבקש ממני עכשיו לגייס חמשת אלפים דולר, שקל אני לא יכול להביא לך. אני אומר לך, הייתה השגחה פה, באמת יוצאת מן הכלל. וגם אנשי המקצוע בקולנוע אמרו לי 'תשמע, איך עשית את זה? אנחנו מנסים שנים להרים פרוייקטים. איך אתה, שלא בא מהברנז'ה פתאום...".

להמשך הראיון עם אבי טולדנו, שבו הוא מספר על גירושיו הטראומטיים, התקרבותו ליהדות ופתיחת הפרק השני בחייו - צפו בתכנית המלאה, כאן למעלה.

התכנית "בכיוון אחר" משודרת מדי יום שלישי ב-23:10 בערוץ הידברות (ערוץ 97 בהוט ויס) ובמקביל גם כאן ב-mako מדי סוף שבוע

>> בתכנית הקודמת: "אחרי 25 שנים של ניסיונות אלוהים נתן לנו בת"

> לזמני כניסת ויציאת השבת