קצת עליי
"נולדתי באתיופיה ועליתי לארץ בשנת 90' יחד עם כל המשפחה שלי כשאני בת 4. גדלתי באשקלון, למדתי והתחנכתי שם. כשסיימתי תיכון עשיתי שנת שרות בעיר לוד במסגרת עמותת אלון ולאחר מכן התגייסתי לצבא בגרעין נח"ל. מאז סיום הצבא ועד היום אני עוסקת בחינוך בכל מני רבדים במיוחד עבודה עם נערות במצוקה.
"ממש עכשיו סיימתי את התואר הראשון שלי בסמינר הקיבוצים בתכנית שנקראת חינוך לצדק חברתי, ומיישמת את כל מה שלמדתי בעבודה ב'רשת החונכות החברתית' בלוד. אני גרה בלוד עם בן זוגי ב-8 השנים האחרונות, יוני רוטר".
סיפור ההצלחה שלי
"להבדיל מתחומים אחרים כמו ספורט ואומנות על סוגיה, בתחום החינוך קשה למדוד הצלחה וגם קשה לקבל הכרה על פעילות בגיל כל כך צעיר, במיוחד אם העבודה היא מחתרתית לפעמים.
"את תחושת פריצת הדרך אני מקבלת מעמיתיי הרבים לעבודה שמעריכים אותי ומשקפים לי את העבודה שאני עושה. הפידבקים שמודדים הצלחה הם הנערות והנערים עצמם, כל עוד הם רוצים להיות בחברתי כנראה אני עושה משהו טוב ומשמעותי.
"רגע מוצלח שזכיתי בו להמון הכרה הוא הערב שעשיתי בלוד יחד עם חברותיי לצוות. אירוע המיועד לנשים בלבד הכולל מכירת בגדים שווים בזול והרצאה בנושא נשים. הערב נוצר מתוך ההנחה שלנו, הנשים בלוד, אין כמעט מקומות מפגש בעיר. לאירוע הגיעו כ-300 נשים מהעיר ומחוצה לה והיה נוצץ. השיא מבחינתי היה לראות את הנערות שאני עובדת איתן ביומיום עובדות באירוע עצמו במכירת הבגדים ובהגשת הקפה ומרגישות שוות ובעלות ערך".
מתי ידעתי מה אני רוצה לעשות בחיי
"בערך מגיל 18, הגיל בו עשיתי שנת שרות וגיליתי את העבודה עם הילדים ואת העוצמות המטורפות שהם נותנים לי. באותו גיל התודעה שלי נחשפה לעוולות לאי שוויון ולדיכויים שיש בסביבה שלנו, ומשם אין דרך חזרה.
"ההרגשה הוודאית הגיעה לפני 3 שנים בערך, במפגש בין תחילת לימודים מאוד משמעותיים בעניי שעיצבו את תפיסות עולמי לבין הניסיון לעבוד במשהו שלא קשור בתחום החינוך. 'התכנית לצדק חברתי, סביבתי וחינוך לשלום' פרסה בעניי את כל העולם על כל רבדיו, בנוסף שם למדתי מהו פמיניזם ואיזה כוח ותפקיד יש לנו הנשים בשינוי הסדרים החברתיים הקיימים. כשניסיתי לעבוד בעבודות שלא קשורות בחינוך או בפעילויות חברתיות התחרפנתי והתגעגעתי. שם ידעתי שזה ייעודי בחיים גם אם ארצה וגם אם לא".
איך מצליחים בגיל כל כך צעיר?
"אין לי מתכון פלא להצלחה בגיל צעיר. לי לקח זמן להבין שאני בעלת ערך ושיש לי המון מה לתת, אבל היום אין לי ספק שאהיה מוצלחת ומרוצה מעצמי בעוד כמה שנים. אני יכולה לדבר בשמי ולהגיד שמה שעזר לי הם המון א-נשים שראו אותי ונתנו לי את המקום להתפתח לגדול וללמוד מהם. משנת השירות ועד היום היו לי דמויות נשיות של מבוגרות משמעותיות שנתנו לי להרגיש בעלת ערך, אני חושבת שיש להן חלק גדול לתחושת ההצלחה שלי"
מקור ההשראה שלי
"המון נשים מהארץ ומהעולם שאומרות את דעתן ומנסות בכל יום להפוך את העולם למקום יותר טוב לחיות בו, לפעמים בכל מחיר. אני לא אמנה שמות כי יש לי רשימה ארוכה מאוד אבל אתן דוגמא: נינה סימון מצד אחד שדרך השירה שלה חיזקה המון א-נשים מדוכאים בעולם ומצד שני אפרת גוקובסקי, חברה טובה ועמיתה שאינה מפורסמת שלימדה אותי הרבה ממה שאני יודעת היום גם בחינוך והכי חשוב למדה אותי אמונה באדם מהי".
מה החלום שלי?
"יש לי המון חלומות, אחד החלומות הגדולים שלי להיום הוא לפתוח מקום-בית שיוכל לשמש אותנו, הנשים הגרות בלוד. בית בו נוכל לשהות, לפטפט, להעשיר אחת את השניה לקבל חיבוק ולחבק לשמוע, להישמע ולהרגיש תחושת שייכות. בית שיוכל להכיל את כל הנשים ממגוון הקשת בלוד, דתיות וחילוניות, אתיופיות, רוסיות, ערביות, בדואיות וכל מי שרק תרצה. אני מאמינה שיש המון כוח לנשים המתחברות יחד. אני עובדת על חלום זה ומקווה שהוא יתגשם בקרוב. חלום נוסף שלי הוא לנהל בית ספר משלי יחד עם כל נשות החינוך המאמינות בחינוך המשחרר".
איפה אהיה בעוד חמש שנים מהיום?
"אני מקווה להיות מוקפת ביותר ויותר א-נשים עם מודעות חברתית-פוליטית הפועלים כל אחד ואחת כפי יכולתם לשינויים חברתיים, מקווה שיהיו הרבה כאלה מהקהילה שלי, הקהילה האתיופית. ברמה האישית רוצה להיות אחרי תואר שני ולפני דוקטורט ובמקום שאוכל להעביר לאנשים אחרים את כל הידע שצברתי במשך השנים".
הטיפ שלי להצלחה
"להאמין ולאהוב ממש מה שעושים. להתרגש מזה כל פעם מחדש ולקום רוב הזמן מהמיטה עם אנרגיות ותשוקה למה שעושים. רוב האנשים לא עוסקים במה שהם באמת אוהבים וזה עצוב בעיניי. העיסוק שלי מעורר אצלי את כל הרגשות הקיימים מעצב וכעס ועד אושר והתרגשות וזה ההוכחה בשבילי שאני בחיים".