חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה נעלב. לפני כמה ימים הוא תקף בקצף את חברת הכנסת סתיו שפיר שמעולם לא אמרה לו שלום, לדבריו. זה היה מטופש; ברור שהקשר שכרך זחאלקה בין אי-אמירת שלום לגזענות הוא מגוחך, ואם זה לא ברור, די בח"כ ערבי אחד שלו שפיר אומרת שלום (והנה כמה כאלו) כדי להפריך את הטיעון של זחאלקה (לשיטתו המגוחכת של זחאלקה עצמו). אבל גם אם הטיעון של זחאלקה היה אידיוטי, נדמה שהזעם שלו היה אמיתי. ככל המגזר אותו הוא מייצג, גם זחאלקה הוא קורבן של הגזענות האנטי-ערבית בחברה הישראלית. אלא שבזעקתו המטופשת כלפי שפיר הוא הפך גם אותה לקורבן – קורבן של פוליטיקת הזהויות משתיקת הפיות שהשתלטה על ישראל.
בישראל 2015 אין יותר ישראלים. יש רק זהויות עם תעודת זהות כחולה. אשכנזים, מזרחים, רוסים, אתיופים, סודאנים, ערבים, נשים, הומואים. קודם כל זהות שכלל לא בחרת, אחר כך ישראלי. כך מתנהלים היום דיונים בישראל: מבעד לפריזמת המוצא, המגדר, צבע העור (וכמובן – ההשקפה הפוליטית, אבל זה עניין אחר כיוון שהוא נובע מבחירה). למעשה, זאת בכלל טעות להשתמש במושג "מתנהל דיון". כשכך מתחיל דיון, הוא לא יכול "להתנהל" משום שהוא לא יכול להתפתח לשום מקום. כל אחד מגיע לזירת הוויכוח עם מטענים של היסטוריה ואידיאולוגיה (שייתכן שהוא דווקא מתנכר אליהם), ואלו נשפכים על הטיעונים כמו מפולת סלעים ומרסקים את הבסיס להידברות. זה לא דיון; זאת מלחמה.
הזהות הפכה מתגית זיהוי שאתה נושא על דש בגדך לקשית שדרכה אתה מתבונן בעולם. כך, כששפיר לא אומרת שלום לזחאלקה זה בגלל שהיא צברית אליטיסטית שמתנשאת על ערבים; כשמאיר ויזלטיר סולד משירתו של רועי חסן זה בגלל שהוא אשכנזי שבז למזרחים; וכשיאיר לפיד כורך הקצבות ממשלתיות בלימודי ליבה, זה בגלל שהוא חילוני שונא חרדים. לפעמים זה מגיע עד אבסורד של ממש; כשבסקר שערך "הארץ" התברר ששיעור הגברים התומכים בעבודת נשים במשרה מלאה עולה על שיעור הנשים התומך בזה, הסבירה זאת יו"ר שדולת הנשים בכך ש"גברים מסתכלים מתוך צורך כלכלי דרך החור של הגרוש". ומה אם ישנם גברים שבאמת מאמינים בשוויון? לא, לא יתכן. הם הרי קודם כל גברים.
הבחירות העמיקו את השסע
את השבטיות והסכנות שהיא מניחה לפתחה של החברה הישראלית מבין היטב הנשיא רובי ריבלין. בנאום השבטים שנשא בכנס הרצליה לפני כשלושה חודשים סיפר ריבלין כיצד "מבנה הבעלות על החברה הישראלית ומדינת ישראל משתנה לנגד עינינו". ריבלין הוא אולי פוליטיקאי, אבל למעלה מעשור שהוא מתפקד גם כאישיות ממלכתית שמביטה על החברה הישראלית מעבר לפוליטיקה. בעוד פוליטיקאים כנתניהו ודרעי מובילים את שיסוי החברה לגזרים בסיסמאות מתלהמות, ריבלין מנסה זה שנים לאחות את הקרעים. כשהוא מדבר על "איום ממשי" ועל הצורך ב"קריאת השכמה", כדאי להקשיב לו.
ריבלין (שהתעלם, אגב, מכמה שסעים בולטים בחברה הישראלית, ובראשם זה העדתי) קרא בנאומו "לראות את הצד האחר, להקשיב, להושיט יד". אבל פוליטיקת הזהויות הישראלית היא ההפך המוחלט מכך. היא מבחינה, מבדלת ומקימה חומות בצורות של ניכור ועוינות. כל "ניצחון" שלה הוא ניצחון פירוס שמלבה אלימות ושנאה. ולא רק שהיא מקשה על קיום דיאלוג; היא סותמת פיות.
אמור לי מי אתה, ואומר לך אם יש לך זכות דיבור
אני עצמי נתקלתי בזה בשנים האחרונות לא פעם. כשטענתי ש"משחקי הכס" היא סדרה שמעצימה נשים, הותקפתי כי אינני אישה. כשטענתי שחנין זועבי מזיקה לאינטרס של בוחריה הערבים, הותקפתי כי אינני ערבי. כשקראתי לא לצרוך את המוזיקה של אייל גולן וכשביקרתי את חוסר הסובלנות לביקורת של כמה ממשוררי ערס פואטיקה, הותקפתי כי אינני מזרחי. בכל המקרים הייתה הדינמיקה זהה: הצד השני לא ניסה לנהל דיון ענייני ולהתעמת עם הטיעונים, אלא פסל אותם אפריורית בשל זהותי. כגבר, אסור לי להביע את דעתי בסוגיות פמיניסטיות; כיהודי, אסור לי להביע את דעתי בענייניהם של ערבים; וכאשכנזי, אסור לי למתוח ביקורת על מזרחים. בקבוצת הפייסבוק "שיח פמיניסטי", אגב, דווקא צידדו בתזה שלי על "משחקי הכס", כפי שבקבוצת מדיינים מהמגזר הסכימו שזועבי רעה לערבים. ככה זה כשמתייחסים לטיעון ולא לטוען. אבל אלו קבוצות דיבייט סגורות והומוגניות.
כך מתנהלים היום ויכוחים בישראל. "זה דו-שיח של חרשים", כתב לי סופר צעיר בנימה של השתתפות בצער. גרוע מכך, חשבתי. זאת סתימת פיות. זה מותו של השיח הביקורתי. אי אפשר יותר לנהל דיון ענייני בישראל. מה שחשוב הוא לא מה שנאמר, אלא מי אומר זאת. הכל הופך לתלוי-זהות; אמור לי מי אתה, ואומר לך אם יש לך זכות דיבור. ברטוריקה, טיעוני אד-הומינם (לגופו של טוען) נחשבים לרוב לכשל לוגי. ברטוריקה הישראלית הטיעונים הללו הם נקודת המוצא של כל שיחה, ולעיתים קרובות – גם נקודת הסיום שלה.
לא רק שהתפיסה הזאת אינה נאבקת באפליה; היא יוצרת אפליה. כשאדם לא נשפט על דבריו, כי אם על מוצאו – זו גזענות. העיוורון הזה מדהים, מקומם ומתסכל אותי בכל פעם מחדש. זהו האבסורד המובנה בתפיסתם של המביטים בעולם מבעד למשקפת הזהויות; הם קובלים נגד אפליה בשעה שהם יוצרים אותה, לעתים קרובות יש מאין. במובן הזה, ההתבוננות שלהם על המציאות לא משולה למבט מבעד לקשית, אלא למבט מבעד לעדשה מעוותת.
פוליטיקת הזהויות מאדירה את הזהויות השונות שמרכיבות את החברה, אך עושה זאת על חשבונה של הזהות הישראלית. בחסות פוליטיקת הזהויות, החברה הישראלית הולכת ומאבדת את הגרעין שלה. ניתן לראות זאת באופן מובהק בשני המנגנונים שנתפסו בתחילת דרכה של המדינה כאלו שיובילו את מיזוג הגלויות: הצבא ומערכת החינוך. צה"ל, שהיה פעם צבא העם, הוא כבר צבא חצי-העם: מעמד הביניים, שנושא את האלונקה כמעט מתוך הרגל (וחלקו בשכבות הפיקוד הולך ונשחק); העשירונים הנמוכים והמיעוטים שעדיין נאחזים בצבא כמקפצה חברתית; והמתנחלים הרואים בו ציווי אידיאולוגי. מערכת החינוך התפצלה – בחסות חוק נהרי ובשל חוסר האמון של ההורים במערכת הציבורית – לפלגים של חינוך פרטני שיוצרים מערכת לא שוויונית מרגע קליטת התלמידים הסלקטיבית, עבור בערכים המוקנים להם, ועד עזיבתם את המערכת כאנשים המשקפים את ערכי הוריהם יותר משהם משקפים את ערכי החברה.
היעלמותו של הגרעין המלכד
את תפקידו של הגרעין המלכד מילאה פעם הציונות. אבל הציונות, במובן זה, סיימה את תפקידה. 2000 שנות תקווה הסתיימו ב-67 שנות עצמאות (אנד קאונטינג). עבור כמעט כל בני הדורות הצעירים במדינה (למעט המתנחלים), הציונות היא אות מתה בספרי ההיסטוריה של עם ישראל. המדינה הציונית היא עובדה מוגמרת. הם – שלא חוו מלחמה קיומית מזה ארבעים שנה – מתעניינים פחות בתקומת העם היהודי בארצו, ויותר באושר הפרטי שלהם כנגזרת של מצב האומה. ואם הציונות לא יכולה ללכד את החברה הישראלית, קל וחומר שהיהדות לא יכולה לעשות זאת במדינה שבה כמחצית מהיהודים מגדירים עצמם כחילונים (כלומר, מציבים את היהדות בשלבים התחתונים של סולם הערכים), ושכרבע מאוכלוסייתה אינו יהודי כלל.
הנשיא ריבלין קרא בנאום השבטים שלו ליצירת ישראליות חדשה. זה נחמד, אבל קצת פשטני. איך בדיוק מייצרים ישראליות חדשה? כור ההיתוך הבן-גוריוני לא היה כישלון חרוץ, אבל עם כוויות ה-DDT שהשאיר על גופם של שלישים ושל ריבעים אנחנו מתמודדים עד היום. מנגד, גם הרב-תרבותיות רחוקה מלהיות סיפור הצלחה, ואין ראיה טובה לכך מהמושג המקומבק של השנה, "מלחמת תרבות", כדי להבהיר זאת. גם פרויקטים פייסניים של צווי פיוס וקירוב לבבות – מ"שישי ישראלי" ועד "קודם כל ישראלי" – מועדים להתאיידות מהירה באטמוספירה הישראלית העוינת.
מגדירים מחדש את הקונצנזוס
הישראליות החדשה כרוכה בהגדרה מחודשת של קונצנזוס. הקונצנזוס הזה, כאמור, לא יכול להישען על הציונות ולא על היהדות. הוא לא צריך להתנכר אליהן; ישראל תמיד תהיה הבית הלאומי של העם היהודי. זו תמיד תהיה הכרזת העצמאות שלה, כתב המינוי שלה. אבל זה לא יהיה הקונצנזוס.
ולפני שאתם זועקים מרה על ההתנערות מהציונות ומהיהדות, תנו לי להרגיע אתכם – הן לא הולכות לשום מקום. לא מדובר בגט כריתות, אלא להפך - בהכרה בכך שמקומן במדינת ישראל כבר יציב ובטוח. יום הכיפורים שיחול בשבוע הבא הוא דוגמה נהדרת לקונצנזוס שחל בין היהדות לישראליות, וזה לא מקרי שאין לו כמעט כל התנגדות. גם לוח השנה הלאומי ישמר את החגים היהודיים, ואני מוכן לנבא שגם בריתות המילה וחגיגות בר המצווה לא הולכות לשום מקום. והדברים הללו נכונים גם לגבי הציונות, שתמשיך לחיות, למשל, ביום העצמאות ובימי הזיכרון לשואה ולחללי צה"ל. כל אלו טבועים עמוק בדנ"א הישראלי. אבל היהדות והציונות לא יכולות להיות הבסיס לקונצנזוס החדש.
הקונצנזוס החדש צריך להישען על השקפת עולמם של רוב האזרחים, על שמירת זכויותיהם של המיעוטים, ועל תפיסות ליברליות והומניסטיות. הוא מחייב דרך ברורה והכרעות אידיאולוגיות: הפרדת דת ומדינה, נישואים אזרחיים ונישואים חד-מיניים, תחבורה ציבורית בשבת, לימודי ליבה מנדטוריים, הרחבת הקנון התרבותי, שוויון זכויות מלא ופרו-אקטיבי וכן הלאה. בקונצנזוס החדש הזה, הזהות הישראלית לא תבוא על חשבונן על הזהות המרוקאית, הפולנית, הרוסית או הערבית. היא לא תמחק אותן. אבל היא תעמוד לפניהן.
כל זה הוא עניין למנהיגים אמיצים ולפוליטיקאים בעלי חזון – מצרך שאזל ממדפינו זה מכבר. כיוון שכך, וכדי שקונצנזוס כזה לא ייכפה על הציבור הר כגיגית באמצעות חקיקה ואכיפה, יש צורך בדיאלוג. אלא שהיכולת לייצר שיח, כאמור, כמעט ואבדה לנו בגלל פוליטיקת הזהויות. לכן, כצעד ראשון בתהליך, אנחנו צריכים להפסיק לראות בזהויות את חזות הכל. זה לא מסובך; כל מה שאנחנו צריכים הוא להפסיק להסתובב עם קשיות בעיניים.